צום עשרה בטבת הינו לזכר התחלת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר מלך בבל.
הארוע הזה מוזכר כבר בתנ"ך – "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב, פרק כה, א).
חודש טבת הוא החודש העשירי למניין החודשים כאשר מתחילים לספור מניסן (וכך נמנים החודשים בלוח העברי).
כידוע, זהו לא הצום היחיד.
יש עוד מספר צומות במהלך השנה שנקבעו לזכר שרשרת האירועים שהובילו לגלות שנמשכת כ – 2000 שנה:
צום י"ז בתמוז – היום שבו נפרצו חומות ירושלים, צום תשעה באב – היום שבו נחרב בית המקדש וצום גדליה (ג' תשרי) – היום שבו נרצח גדליהו בן אחיקם ומותו היווה את סיום השלטון היהודי בארץ ישראל בימי בית ראשון.
אבל, יש חומרה מיוחדת בצום עשרה בטבת שאין בשום יום צום אחר.
כל שאר הצומות – אם הם יוצאים ביום שבת, הם נדחים, מכיוון שאסור להתענות בשבת ובפועל צמים ביום ראשון.
לעומתם, את צום עשרה בטבת מקיימים גם אם הוא יוצא בשבת! [1]
כלומר, יש משהו בעשרה בטבת שמבחינה מסויימת הוא חמור יותר מאשר כל הצומות, עד כדי כך שגם אם הצום יוצא בשבת – צמים באותה השבת.
דבר זה תמוה מאוד.
בעשרה בטבת בסך הכל התחיל המצור על ירושלים.
עוד לא נפלה אבן אחת מהחומה, עוד לא נהרג אף אדם.
פריצת החומות הייתה כשנה וחצי מאוחר יותר.
לעומת זאת, בתשעה באב נחרב בית המקדש, המקום הקדוש ביותר שהיה לעם היהודי.
ב – י"ז בתמוז נפרצו החומות והתחיל מסע הרג.
התיאורים של מה שקרה לאחר פריצת החומות הם נהרות של דם שמילאו את ירושלים ולמרות כל זאת, חז"ל ראו דווקא להחמיר בצום עשרה בטבת.
נשאלת השאלה מה ראו חז"ל להחמיר דווקא בעשרה בטבת ולא בכל שאר הצומות?
כדי לענות על השאלה הזו נמשול משל מתחום הבריאות.
כאשר יש מחלה קשה שמופיעה פתאום באמצע החיים (חלילה), האדם זוכר היטב את היום שבו החלו הכאבים העזים, או את היום שבו הגיעו תוצאות הבדיקות המבשרות את החדשות הרעות, או את יום הניתוח וכדומה.
אבל, לרוב האדם לא זוכר את היום שבו הוא הפסיק לעשות ספורט באופן שיגרתי, או את היום שבו הוא הפסיק להקפיד על הימנעות מאכילה שלוש שעות לפני השינה, או את היום שבו הפסיק להקפיד על הכנת קערת סלט גדולה בכל יום.
זוכרים את הרגע שבו הופיע הכאב, זוכרים את הרגע שבו כבר נגרם נזק משמעותי לרקמות הגוף, אבל לא זוכרים את היום שבו נזרע הזרע שתרם והאיץ את הפורענות.
זרע הפורענות של מסע ההרג שהחל ב – י"ז בתמוז והסתיים בחורבן בית המקדש בתשעה באב, החל כבר בעשרה בטבת.
לאחר שנפרצו החומות וצבא האויב שועט פנימה, כבר אין הרבה מה לעשות.
חז"ל מספרים לנו, שאם עם ישראל היה עושה תשובה לאחר שהתחיל המצור על ירושלים, המצור היה נפסק וכל ההרג והחורבן והגלות שבאו בעקבותיהם היו נמנעים.
חז"ל רצו ללמד אותנו, שהיום המשמעותי בכל מה שקשור לפורענות או לצרה הבאה עלינו, הוא לא היום שבו אנו מרגישים את הצרה או את המחלה, אלא היום שבו עוד יכולנו לעשות שינוי ולתקן…
בכל הקשור לבריאות ולמניעת מחלות, ברגע שאדם מתחיל בהרגל שלילי, או מפסיק מנהג טוב, המחלה כבר מתקרבת אליו בצעדי ענק.
היא עדיין לא בתוכו, היא עדיין לא גרמה לשום נזק לרקמות, היא עומדת מבחוץ, מקיפה את העיר (הגוף) במצור, לפעמים היא אפילו בונה דייק ומשקיפה על הגוף.
השלב הזה, של המצור על העיר מבחוץ, הוא עדיין שלב הפיך.
אפשר עדיין להחזיר את הגלגל לאחור ולמנוע את פריצת החומות (פריצת מנגנוני ההגנה של הגוף) ולמנוע את החרבת בית המקדש (נזק בלתי הפיך לאיברים חיוניים…).
לעם ישראל היו כשנה וחצי להבין שהצבא של נבוכדנאצר שמקיף את העיר במצור, ממתין לשעת הכושר לפרוץ את החומות ואם יחזרו להרגלים הנכונים והטובים, כמו שאמרו להם הנביאים שלהם, המצור יוסר והסכנה תחלוף.
כדי להעביר לנו את המסר הזה, חז"ל קבעו את החומרה היתרה דווקא בצום עשרה בטבת ולא בכל שאר הצומות ואפילו לא בתשעה באב, למרות שהאירועים שקרו בהם היו על פניו, הרבה יותר חמורים ונוראיים מבחינת התוצאה שלהם.
עשרה בטבת הוא יום שקורא לנו לעשות חשבון נפש
יום שבו אנחנו אמורים להתבונן בהרגלי חיינו, לראות איפה סטינו מדרך הישר, בכל תחום בחיים, בזוגיות, בשמירת הבריאות, בהשקעה בחינוך הילדים ועוד ועוד ולתקן.
כי ביום הזה עוד אפשר לתקן.
אחרי שיש גירושין כבר הרבה יותר קשה לתקן.
אחרי שהתפרצה המחלה קשה – כבר הרבה יותר קשה לתקן.
אחרי שהילד ירד מהדרך – כבר הרבה יותר קשה לתקן.
עשרה בטבת הוא יום שזועק אלינו – אל תחכו לפריצת החומות, אל תחכו לחורבן בית המקדש.
תתקנו עכשיו. אחרת, עלול להיות מאוחר מידי…
שלכם,
ד"ר גיל יוסף שחר MD
נספח – צום עשרה בטבת – בעתיד!
לא רק האירוע שקרה בעשרה בטבת מוזכר בתנ"ך, אלא גם תקנת הצום עצמו, יחד עם כל שאר הצומות שנקבעו לזכר האירועים שהובילו ליציאה לגלות של עם ישראל, מוזכרים בתנ"ך ודווקא בהקשר משמח ואופטימי:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח, י"ט).
הנביא מבטיח לעם ישראל שימי הצום וחשבון הנפש הללו יהפכו לימים של ששון ושמחה.
כל זה יקרה בגאולה, שבה נבין איך כל מאורעות העבר היו שלבים בדרך לגאולה האמיתית והשלמה, בדיוק כמו שלא פעם, לאחר החלמה ממחלה קשה, האדם מבין איך דווקא המחלה הקשה, היא זו שתרמה לו להתפתח להיות האדם שהוא היום ולקבל פרופורציה נכונה על החיים ואיך דווקא המחלה הקשה גרמה לו לחזור לדרך הישר, בכל מה שקשור לאורחות חייו.
המילה 'המחלה' מורכבת מאותן אותיות של המילה 'החלמה', כדי ללמד אותנו שמחלה היא בעצם חלק מתהליך ההחלמה.
הנביא ישעיהו (נביא הנחמה והגאולה) עוד מגדיל ואומר שבעתיד, נודה לקב"ה על כל הצרות שהוא הביא עלינו, כי נבין את תרומתן להתפתחותנו – "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי" (ישעיהו יב, א).