האם אכילת חריף מקצרת חיים או מאריכת חיים?

מחקר שהתפרסם בדצמבר 2019 בדק האם אכילת פלפלים חריפים מקצרת חיים או מאריכה חיים [1].
פלפלים חריפים הם חלק מרכזי בתזונה הים תיכונית המסורתית.
למרות זאת, אין מחקרים שנעשו על אוכלוסיה זו על מנת לבדוק מה השפעתם על תוחלת החיים, אם בכלל.

המחקר הזה, שנעשה באיטליה, עקב אחר 22,811 איש.
החוקרים עקבו אחריהם כ – 8.2 שנים בממוצע.

לאחר שהנבדקים מילאו שאלוני תזונה מפורטים, הם חילקו אותם לארבע קבוצות:
1. לא אוכלים בכלל חריף או לעיתים רחוקות מאוד.
2. אכילת חריף עד פעמיים בשבוע.
3. אכילת חריף 2-4 פעמים בשבוע.
4. אכילת חריף יותר מאשר 4 פעמים בשבוע.

הנה התוצאות:
בקרב אלו שאכלו חריף ארבע פעמים בשבוע ויותר, הסיכון לתמותה מכל סיבה, לאורך תקופת המעקב היה קטן בעשרות אחוזים (כ – 30% בממוצע) לעומת אלו שלא צרכו בכלל חריף או צרכו חריף לעיתים נדירות.
כאשר בדקו את הסיכון לתמותה ממחלות לב ומשבץ מוחי, התוצאות היו דרמטיות עוד יותר.
בקרב צרכני החריף הקבועים, הסיכון לתמותה ממחלות לב היה נמוך ב – 44% לעומת אלו שלא צרכו חריף.
הסיכון לתמותה משבץ מוחי היה נמוך בכ – 61% בקבוצת אוכלי החריף התדיר, לעומת אלו שלא אכלו בכלל.

מתוצאות אלו עולה כי הפלפלים החריפים הקטינו תמותה כוללת, ככל הנראה בזכות ההפחתה לסיכון לתמותה ממחלות לב וכלי דם ולא השפיעו על תמותה מסרטן למשל.

מהו המנגנון באמצעותו הפלפלים החריפים האריכו חיים?

מעניין שהחוקרים לא מצאו הבדלים בין הקבוצות ברמת הכולסטרול הרע (ה – LDL), או ברמת הכוסלטרול הטוב, ה – HDL.
כמו כן, לא היו הבדלים מהותיים ברמת הסוכר או ברמת הטריגליצרידים.
כלומר, הפלפלים החריפים לא השפיעו על גורמי הסיכון הידועים למחלות לב וכלי דם.
למעשה החוקרים לא יודעים לומר מהו המנגנון בו הפלפלים החריפים הפחיתו את התמותה באופן כל כך משמעותי.

החומר הפעיל בפלפלים החריפים, שגורם לתחושת החריף, הינו הקפסאיצין – Capsaicin.
החוקרים לא יודעים להגיד האם בזכותו יש את ההפחתה בסיכון לתמותה, או בזכות חומר אחר שנמצא בפלפלים החריפים.
חשוב לציין שחומר זה אינו החומר שיש בפלפל השחור (שגם הוא חריף, אבל בזכות חומר פעיל אחר- הפיפרין).

רק ב – 1997 התברר מנגנון אחד שבו עובד הקפסאיצין.
הוא נקשר לקולטנים בשם TRPV1 שנמצאים בין היתר על תאי עצב.
קולטנים אלו מגיבים לגירויים שונים כגון, כאב וחום.
הקפסיאצין מגיב עם הקולטן ובעצם מדמה חשיפה לחום ולכן יש תחושת שריפה בפה בעת אכילת חריף.

הקולטן TRPV1 נמצא בעוד הרבה מאוד רקמות ולכן סביר להניח שלקפסאיצין יש השפעות רבות נוספות על גוף האדם.
החוקרים כאמור לא יודעים להגיד האם ההפחתה המשמעותית בתמותה בכלל וממחלות לב וכלי דם בפרט, קשורה לקפסאיצין, או למולקולה אחרת שטרם התגלתה ונמצאת בפלפלים החריפים.

האם ניתן לסמוך על תוצאות מחקר שמסתמך על שאלונים ואינו מחקר התערבות אקראי ומתוכנן היטב?

למרות שהתשובה היא לרוב לא, במחקר זה התשובה היא כן!
נסביר מדוע:
כאשר מוצאים קשר בין שתי תופעות, על סמך מחקרים המבוססים על שאלונים וסקרים אי אפשר להגיד שיש בינהם בהכרח קשר של סיבה ותוצאה.

נסביר זאת על ידי דוגמא:
נניח שמוצאים שאנשים שאוכלים ירקות אורגניים חיים יותר לעומת אלו שלא אוכלים ירקות אורגניים.
האם ניתן להגיד שירקות אורגניים מאריכים חיים?
התשובה היא לא.
מכיוון שמאוד יכול להיות וסביר מאוד להניח שאנשים שאוכלים אורגני, מודעים הרבה יותר לבריאות ולכן גם ככל הנראה מקפידים לבצע פעילות גופנית סדירה, אולי הם צורכים תוספי תזונה, אולי הם מתרגלים יוגה באחוזים ניכרים יותר לעומת אלו שלא צורכים אורגני ועוד ועוד.
יתכן שאוכלי האורגני חיים יותר, מכיוון שבממוצע הם מבצעים יותר פעילות גופנית ומתרגלים יותר יוגה.
נכון, שברוב המחקרים, מנסים לבצע תיקנון של גורמים נוספים, אבל אף פעם אי אפשר לבצע זאת בצורה מושלמת ויתכן שלא שמו לב להרגל נוסף, שנפוץ דווקא בקרב אוכלי אורגני והוא זה שמאריך חיים.

המחקר שלנו שונה.
אכילת חריף לא מקושרת למודעות גבוהה יותר לבריאות.
אי אפשר לומר שמי שאוכל חריף, גם מבצע בממוצע פעילות גופנית רבה יותר, מנביט קטניות, או קונה את מזונו בחנויות טבע, בשכיחות גבוהה יותר לעומת אלו שלא אוכלים חריף.
זו לא המציאות שאנחנו מכירים.

כך שהמחקר הזה, אמנם לא יכול להוכיח חד משמעית שתוחלת החיים התארכה בזכות הפלפלים החריפים, אבל הסיכוי שיש גורם אחר שמשותף לאוכלי החריף והוא זה שמאריך חיים, הינו קטן יחסית.

יש לציין שזה אמנם המחקר הראשון שבדק את השפעת החריף על תושבי המזרח התיכון, אבל מחקרים קודמים כבר מצאו זאת בעבר.
מחקר גדול מארה"ב, שפורסם בשנת 2017, עקב אחר מעל 16,000 איש במשך זמן ממוצע של 18.9 שנים [2].
גם כאן, על סמך שאלונים, החוקרים מצאו שאוכלי החריף באופן תדיר היה סיכון נמוך ב – 36% לתמותה מכל סיבה שהיא בהשוואה לאלו שלא אכלו חריף.

במחקר החדש מ – 2019, החוקרים מצאו רק דבר משותף אחד נוסף, הידוע כמקטין סיכון לתמותה, בקרב אוכלי החריף – רמת ויטמין D בדם.
בקרב אוכלי החריף, נמצוא רמות ויטמין D גבוהות יותר, לעומת אלו שלא אכלו חריף.
יתכן שאוכלי חריף נוהגים ללכת יותר לים או באופן כללי נמצאים יותר בחוץ, לעומת אלו שלא אוכלים חריף.
לא סביר להניח שרמת ויטמין D בדם היא ההסבר לתוחלת חיים ארוכה יותר בקרב אוכלי החריף, מכיוון שבמחקר שנעשה בארה"ב, החוקרים לא מצאו רמת ויטמין D גבוהה יותר בקרב אוכלי החריף.

כנראה שבכל זאת יש משהו בפלפלים החריפים, שאנחנו עדיין לא יודעים להסביר, שמשפיע על הסיכון למחלות לב וכלי דם וזאת שלא באמצעות השפעה על גורמי הסיכון הידועים למחלות אלו.

המסקנה מהמחקר הזה

תאכלו חריף ותחשפו לשמש.
זה כנראה יאריך לכם את החיים.

שלכם,
גיל יוסף שחר (M.D)

מכירים אנשים שאוכלים חריף?
שלחו להם את המאמר הזה. זה ישמח אותם!

מכירים אנשים שעדיין לא אוכלים חריף?
שלחו להם את המאמר הזה.
אולי בזכותו הם יתחילו לאכול חריף וכך יאריכו את חייהם!