כיצד האוכל השתלט על חיינו?

על הקשר בין אכילה בעידן המודרני לאיכות החיים

פעם מזמן אוכל ושתיה היו תוספת לא הכרחית לאירוע.

עם השנים התפתחה האכילה הרגשית שמתאפיינת בעובדה שאוכל ושתייה יוצאים מההגדרה שלהם, והופכים להיות הדבר עצמו.

למשל – קפה.

כמעט ואין אנשים ששותים קפה בגלל שזה קפה.

קפה לישיבה בעבודה.

קפה לפגישה בחוץ.

קפה לאירוח בבית.

קפה להתעורר בבוקר.

קפה להקפיץ ערנות בנהיגה.

קפה לדרך.

ככה קם בית למשקה – "בית קפה". בית שלם!! (תתארו לכם "בית מלפפון, בית אורז, וכו').

הבעיה היא שהקפה זה רק הפיתיון. איתו רק נכנסים למלכודת.

מכיוון שהקפה מעורר, גם גופנית וגם רגשית, הוא מייצר טריגרים פנימיים –

משהו קטן ליד.

משהו להמתיק את המרירות.

אם כבר אז נאכל ונזיז את הקפה לסוף.

אין כמו מאפה יחד עם קפה.

אבל זה לא רק קפה.

יש גם תה.

ויצרני המזון אפילו המציאו עוגיות לטבילה, ועוגה שחייבים ליד …

ויש גם צלחת ירקות חתוכים (לישיבה, לאירוח, לטלוויזיה,…)

וככה עם הזמן מה שקרה הוא שהאוכל/שתייה הפכו לדבר עצמו.

אין יותר סתם "לראות חברים". חייבים "להיפגש לקפה".

אין יותר סתם אירוח. זה חייב להיות מלווה בלעיסות.

אין יותר מפגש כיתתי כדי להתרשם מהילדים ומהמורה. זה חייב לבוא עם רשימה "מי מביא מה".

אכילה רגשית מתחילה להתרחש כשאוכל הוא כבר לא אוכל.

כאשר הוא הופך להיות צורך רגשי וצורך חברתי.

חשוב לדייק כאן – בכל ההיסטוריה האנושית אוכל חיבר בין אנשים בשבטים וקהילות. כך התפתחה הקולינריה ומתכונים עברו מדור לדור. אבל היה רגע שבו האוכל הפך למהות הכל. וכשאוכל הופך למהות הכל, המפגשים החברתיים הופכים להיות הצדקות לאכילה רגשית הן בכמויות והן במגוון.
בכל ההיסטוריה היה מנהג של "הכנסת אורחים", אבל רק בימינו אנו, גרף המחלות וההשמנה גדלים משנה לשנה.
הכנסת אורחים הפכה להיות "הכנסת מאכלים".

בגלל הסטנדרטים החברתיים, הקושי להשתנות הוא הקושי להיות חריג.

להתארח אחרת.

לארח אחרת.

להשתייך אחרת.

לאהוב אחרת.

כי השפעת האוכל היא עצומה – הוא ניתק אותנו מהרגש המקורי. האותנטי.

קשה לנו להביע חיבה לנכדים או חברים בלי לשלב בזה ממתק או ארוחה.

קשה לנו לפגוש חברים ככה סתם בספסל בגינה או בצפייה על הים.

האוכל הפך ל"קביים" שיעזרו לנו להביע רגש.

וכמו פצועים, הפכנו להיות תלותיים בקביים.

ומקביים הוא הפך לעניין עצמו. במקום תפאורה האוכל הפך לשחקן הראשי.

ככל שהאירוח חגיגי יותר (יום הולדת) וגדול יותר (ערב חג) או חשוב יותר (אסיפת הורים), כך גם ה"הבעת רגש באוכל" תהיה גרנדיוזית יותר בכמויות ובמגוון (תחשבו רגע – הרי הקיבה לא יודעת שהיום ערב חג, וגם לא השתנתה בגודל ההכלה).

וככל שהאוכל יהיה דומיננטי יותר בין אנשים, כך גם נתרחק ממהות המפגש, מהות החג, ומהות הקירבה האנושית.

ובגלל שהתרחקנו מעצמנו ומאחרים, הרגשנו ריקנות. ואותה מנסים למלא ב… אוכל.

האוכל המיותר גרם לנו להרגיש ריקנות, ואח"כ הציע את עצמו למילוי.

כי אם ערב חג הוא כל כך משמח, למה כולם פוחדים לפני חגים, ובסוף החג חוזרים מפוצצים, סובלים, ומתחרטים?

זו רק נקודה למחשבה על הקשר בין אכילה לאיכות חיים.

אם לא ניתן לדברים הללו לחלוף בהנהון ראש, נוכל כבר היום לעשות החלטה להיות מנהיגים ולעשות שינוי. מנהיגים עושים דברים "לא כמו כולם", וכשרואים שיפור באיכות החיים, אחרים מצטרפים אליהם. 

הטיפים שלי לשינוי:

  1. הרחיבו ידע בתחום האכילה הרגשית. כדי להתמיד באורח חיים נכון, תפריט הדיאטה כבר לא מספיק, וגם כוח רצון לא יספיק. צריך להבין לעומק מה הכוונה כשאומרים "הכל בראש".
  2. תחשבו כמו קיבה ולא כמו ריגוש – לקראת מפגש חברתי (ערב חג, אירוח או אסיפת הורים), דמיינו שאתם ביום שגרתי ללא מפגש. תשאלו את עצמכם – מה הייתי אוכל/ת אם לא היו סביבי אנשים? מה אם זה רק יום שלישי בערב, ולא ערב חג? מה אם יכולתי להתנתק מהצורך לאכול כמו כולם?
  3. תחשבו תוצאות ולא פיתויים – במקום להושיט יד מיד כשאתם רואים הזדמנות לאכילה, תתחברו לתוצאות – מה המחירים שאני אשלם אחרי הארוחה הזו?
    אנשים רגישים לגלוטן למשל יודעים בוודאות שכל אכילה של בצק תגרום להם לילה סיוט. הם מקבלים כוח להתנגד לעוגת שמרים או חלה ריחנית רק מכיוון שהם מתחברים לתוצאות ולא לפיתוי המרגש. אם אתם יודעים איך תקומו בבוקר אחרי אכילה מוגזמת, תתחברו להרגשה הזו לפני האכילה. 

שלכם,

יגאל רווה – ראש התוכנית להכשרת מטפלים לאכילה רגשית

במרכז לרפואת הרמב"ם

אהבתם את המאמר?