הורים יקרים, תעשו לעצמכם את הטובה הזו.
תלחצו על כפתור PLAY ותקשיבו לסיפור שלפניכם.
תקשיבו עד הסוף.
זה עלול לקרות גם לכם.
הסיפור הזה התרחש בפברואר 2023.
מה אני עשיתי במקרה זהה שקרה לי לאחרונה עם אחד מילדי?
ומה אתם כהורים חייבים לדעת אם תעמדו חלילה בסיטואציה דומה?
הסיפור הזה צריך להדיר שינה מעיניו של כל הורה.
לא משנה מה דעתכם על חיסונים, כל אדם שחי בישראל צריך להזדעק לנוכח סיפור מזעזע זה.
הקלות הבלתי נסבלת בה עובדים סוציאליים, רופא מחוזי, שוטרים ושופט נוטלים לעצמם סמכות לבצע פעולה רפואית פולשנית שיש בה סיכונים, ובמיוחד כאשר יש דיעות בעולם הרפואה שבמקרים כאלה אין כלל צורך לחסן!
העובדה שהדבר בוצע ללא אפשרות לתת להורים להופיע בפני השופט או להיפגש עם עורך דין, היא משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום.
היום זה קרה למישהו אחר.
מחר זה עלול לקרות לכם.
מקרה דומה מאוד קרה לי עם אחד מילדי, כשהיה בגיל חמש.
הוא נפל בכניסה לדירה שלנו על מדרגה פנימית בחדר המדרגות של הבניין ופתח את הסנטר.
לאחר שחיטאתי לו את המקום מיידית, הלכנו למיון על מנת שיעשו לו הדבקה/תפירה.
הרופא במיון ילדים שאל האם הילד מחוסן לטטנוס ועניתי בכנות שלא.
הוא דרש לחסן ואני הסברתי שלאור נסיבות החתך, אני לא רואה הצדקה לחיסון טטנוס במקרה זה.
הוא איים עלי שיפנה לרווחה, יכתוב להם שיש כאן סכנת חיים מיידית ושיכפו עלי חיסון בכח בצו בית משפט.
לא עזרו ההסברים שלי בדבר גישות שונות ולגיטימיות בעולם הרפואה, הסיכון האפסי לטטנוס במקרה זה ועוד… לבסוף עניתי לו שיעשה את מה שהוא רואה לנכון ואני אעשה את מה שאני רואה לנכון.
חתמתי על סירוב לחיסון וחזרנו הביתה.
זה קרה ביום חמישי.
ביום ראשון, שלושה ימים לאחר מכן, אני מקבל טלפון משירותי הרווחה.
העובדת הסוציאלית מסרה לי שהרופאה המחוזית דורשת לחסן את הילד ושאם לא אגיע לחסנו הם יפנו לבית המשפט על מנת לקבל צו לחיסון בכפייה.
ביקשתי לדבר ישירות עם הרופאה המחוזית.
סיפרתי לה שהילד בריא, ללא חום, פעיל, חיוני ומשחק.
סיפרתי לה גם על המחלוקת בעולם הרפואה הקונבנציונלית בדבר ההכרח לחסן במקרים כגון אלו ושמי כמוה יודע על ריבוי הדיעות בעולם הרפואה ולכן כל כך הרבה אנשים הולכים לשמוע חוות דעת שניה…
לזכותה אציין שהרופאה המחוזית הקשיבה באמת ואף אמרה שהיא מבינה אותי, רק טענה שההחלטה כבר לא בידיה, אלא שהמקרה עבר למחלקה המשפטית וכעת ההחלטה היא בידיה של היועצת המשפטית של העיריה.
כן, כן! אתם קוראים נכון.
יועצת משפטית של רשות מקומית, ללא כל השכלה רפואית, היא מסתבר לא יועצת כפי שמעיד תוארה, אלא המחליטה והפוסקת!
היא זו שאומרת את המילה האחרונה.
היא הרשות המבצעת!
ידעתי שעם משפטנים לא מדברים.
איתם זה רק במכתבים רשמיים. למילה הכתובה יש נוכחות ותוקף שלא תמיד יש לדברים שנאמרים בעל פה.
אז ניסחתי מכתב וביקשתי מהרופאה המחוזית להעביר אותו ליועצת המשפטית של העיריה.
בתוך המכתב הכנסתי פסקה שעורכת הדין דנה קובלסקי, שהינה חלק מצוות עורכי הדין במאבק שלי מול משרד הבריאות על זכות הצבור לדעת, שלחה לי.
מסתבר שמקרים כגון זה כבר הגיעו לפתחו של בית המשפט!
במקרה הנ"ל שצרפתי למכתב, בית משפט שלום (בשבתו כבית משפט לענייני משפחה) הוציא צו לחסן בכפייה כנגד טטנוס.
ההורים שלא ראו הצדקה לחיסון, הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי נתן פסיקה שהינה למעשה תקדים, שאין ואי אפשר לחייב את ההורה לחסן את ילדו על מנת למנוע מחלה עתידית שספק רב אם בכלל תופיע.
קראו את המילים של של כב' השופט המחוזי ערפאת טאהא, במקרה דומה מאוד למקרה דנן.
כל מילה נוספת מיותרת.
"התערבות בית המשפט וכפיית טיפול בניגוד לעמדת ההורים היא התערבות דורסנית, שיש בה פגיעה בכבוד האדם באטונומיה שלו ובשלמות גופו.
התערבות זו תיעשה רק במקרים בהם מגיע בית המשפט למסקנה כי היא דרושה לצורך טיפול רפואי דחוף שהקטין או החסוי זקוקים לו באופן מיידי בשל בעייה רפואית קיימת שממנה הוא סובל, וכי אי התערבות עלולה לגרום לקטין או לחסוי נזק הפוך ובלתי הפיך.
אין הוראת חוק זו מסמיכה את בית המשפט לכפות חיסון מונע לילדיהם ואין היא מאפשרת התערבות מצידו של בית המשפט כדי למנוע מחלה עתידית אפשרית.
על כן לא היה מקום לכפות על המערערים לחסן את הקטינה אך בשל קיומו של החשש שהפצע גרם לחדירת חיידק הטטנוס לגופה.
כפי שבית המשפט לא כופה על ההורים לחסן את ילדיהם מפני חצבת, חזרת אדמת, שיתוק ילדים, דלקת כבד A, אבעבועות רוח ונגד מחלות רבות אחרות שהשלכותיהן חמורות ביותר – כך אין מקום לכפות על המערערים חיסון נגד טטנוס […]
שקלול הנסיבות והנתונים מביא למסקנה שיש לכבד את עמדת ההורים שלא לתת לקטינה חיסון, ואין מקום להתערבות הקשה ברצונם והחלטתם.
סוף דבר, הערעור מתקבל, והחלטת בית משפט קמא מבוטלת"
לגזור ולשמור (בתקווה שלא תצטרכו).
למעוניינים, אין באפשרותי לשים קישור לפסק הדין המלא, שכן בהיותו ערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה, חל עליו איסור פרסום.
נחזור למקרה שלי:
לאחר שליחת המכתב שכלל פסק דין זה אל היועצת המשפטית, קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית שהם קיבלו את דעתי ושלא תעשה פניה לבית משפט לצורך קבלת צו לחסן בכפיה.
נשמתי לרווחה.
התקדים של השופט המחוזי היה משהו שגם היועצת המשפטית של המחוז לא יכלה להתעלם ממנו.
מתסכל, מעציב וממש מחריד אותי לחשוב שלולא היה פסק דין זה, היה קורה אחת מהשניים:
או שהייתי מובל למעצר לאחר שהיו מוציאים מזרועותי בכח את בני, או שהייתי נאלץ להסכים שיחדירו לגופו זריקה, שאין בה צורך ויש בה גם סיכונים לתופעות לוואי בלתי רצויות שחלקן עלולות להיות קשות (על כך במאמר נפרד).
המקרה שמובא בראש עמוד זה הינו חמור במיוחד.
נתחיל מזה שהצו של השופט המחייב חיסון בכפיה ניתן שלא בנוכחות ההורים או בא מכח מטעמם.
אבל חמור מכך, היתכן שהשופט לענייני משפחה שהוציא את הצו, לא הכיר את פסק הדין התקדימי של השופט המחוזי ערפאת טאהא?
ואם הכיר, כיצד פסק הפוך ובניגוד לפסיקה של שופט מחוזי?
אבל זו רק נקודה אחת מיני רבות.
במקרה דנן נגזלו בצורה מחפירה זכויות יסוד בסיסיות של ההורים וילדם.
אף אחד לא טרח לומר להם שהם יכולים להגיש ערעור על פסק הדין!
כך עובדת מערכת משפט במדינה מתוקנת. יש לך זכות ערעור עד הגעה לערכאה העליונה.
אבל מסתבר שהיועצים המשפטיים של בתי החולים ושל הרשויות המוניציפליות לא חושבים שמגיע לאזרח הקטן זכות לערער על החלטתם. הם פסקו וכך יהיה. לא יעוץ הם נתנו, אלא החלטה מחייבת.
ולא רק שלא אמרו להם שיש להם זכות לערער, אלא במקרה דנן גם לא אפשרו להם לערער, שכן באיומים נלוזים של מעצר לשני ההורים ולקיחת הילד בכח על ידי עובדת סוציאלית ושוטרים, אילצו אותם לחסן את ילדם לא שהות.
באיזו זכות מונעים מאדם את הזכות והאפשרות לערער על פסק דין של בית משפט?
סיפורים כמו שזה ששמעתם בראש עמוד זה קורים בסין. את זה כולנו יודעים.
לא בישראל 2023.
כך חשבנו.
הבהרה:
אין לראות בכתוב כאן כל המלצה שלא להתחסן לטטנוס. יש מקרים בהם יש הצדקה רפואית חזקה לחיסון זה. כל מקרה לגופו.
מטרת הכתוב היא לעורר זעקה ומודעות על הקלות הבלתי נסבלת, בה נגזלת על ידי הממסד בכלל ועל ידי יועצים משפטיים בפרט, זכותם של הורים לקבל החלטות הנוגעות לילדיהם ועל גזילת זכות יסוד בסיסית ומהותית, כגון הזכות לערער על פסק דין של בית משפט שלום (ובמיוחד שמדובר בפסק דין שניתן בצורה רשלנית בניגוד לתקדים של בית משפט מחוזי)
