יד' באייר נקרא פסח שני.
ישנה מצווה להקריב קרבן פסח ביד' ניסן, ערב פסח.
מי שלא היה באפשרותו להקריב את קרבן הפסח במועדו (כי הוא היה טמא מת, או שהוא היה רחוק מבית המקדש), יכול לעשות זאת ביד' אייר, חודש לאחר מכן.
או במילים אחרות – ישנה הזדמנות נוספת למי שפספס.
המקור לזה הוא מהתורה עצמה:
"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט, י)
החודש השני שמוזכר בפסוק, הוא חודש אייר (חודש ניסן הוא החודש הראשון).
מכיוון שיום זה הוא בעצם אפשרות להשלים את מה שהאדם החסיר בערב פסח, יום זה נקרא פסח שני.
עד כאן סיפורו של יום.
אבל הסיפור של פסח שני הוא לא סיפור רגיל.
כל המצוות וההלכות הכתובות בתורה (למעט עוד מקרה אחד), נאמרו ביוזמתו של הקב"ה למשה רבינו.
המקרה של פסח שני שונה.
לא היתה שום אמירה של הקב"ה, על כך שאפשר להשלים את קורבן הפסח חודש לאחר מכן.
הכל התחיל במאורע שקרה בשנה השנייה ליציאת מצרים.
אנשים שהיו טמאים למת ולא יכלו להקריב את קורבן הפסח, ניגשו אל משה רבינו ואהרן בשאלה ובתביעה, למה יגרע חלקם מהזכות להקריב את קורבן הפסח.
והנה פרטי המאורע:
"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ו-ז).
בעקבות פנייתם זו, משה פונה אל הקב"ה בשאלה זו.
רק אז, הקב"ה עונה למשה ואומר לו שאכן במקרה כזה,
בו לא הייתה אפשרות להקריב קורבן פסח במועדו (יד' ניסן),
יש אפשרות להשלים זאת ביד' אייר.
בהתבוננות פשוטה ניתן לראות, שאם אותם אנשים לא היו פונים אל משה ואהרן בשאלה "למה נגרע",
האפשרות הזאת לא הייתה ניתנת ביוזמתו של הקב"ה.
עד שהם לא פנו, לא הייתה שום אמירה בנושא זה מהבורא.
זו אחת המצוות הבודדות בכל התורה כולה, שבה מצווה ואפשרות תיקון ניתנו בעקבות פניה של אנשים מעם ישראל.
איך היום הזה, יד' אייר, פסח שני, קשור לריפוי מחלות?
מה שלומדים מהסיפור של פסח שני,
הוא שיש דברים שאתה מקבל רק אם אתה מבקש.
אנשים עושים לא פעם, המון שינויים בחיים על מנת להרפא.
הם מכינים שייקים ירוקים, מנביטים קטניות, מכינים סלטים, מאדים, מתסיסים, נמנעים מהמון מאכלים, מתרגלים נשימות ועוד ועוד, אבל לפעמים הם "שוכחים" לעשות את הדבר המתבקש ביותר והפשוט ביותר –
לבקש מהבורא שירפא אותם.
אנשים רבים (כולל אנשים מאמינים) מחזיקים לא פעם בתפיסות כגון:
"הבורא יודע הכל. הוא יודע שאני חולה ושאני צריך רפואה. אין לי מה לבקש ממנו. הוא יודע היטב את מצבי".
או אמונות בסגנון:
"הבורא לא צריך שאני אודיע לו שאני חולה וסובל. הוא רואה את זה בעצמו.
אם מגיע לי להרפא – הוא ירפא אותי ואם לא מגיע לי להרפא – זה לא יקרה, בין אם אבקש ובין אם לא אבקש".
המסר של פסח שני הוא שצריך לבקש.
הקב"ה ידע שהיו אנשים טמאים שלא יכלו להקריב את קורבן פסח במועדו ולמרות זאת,
רק אחרי שהם ביקשו בעצמם, הוא נתן להם את האפשרות להשלים את החסר.
יש דברים שאנחנו מקבלים מהבורא גם אם לא נבקש.
ויש דברים שאנחנו מקבלים מהבורא רק אם נבקש.
כך הוא ברא את העולם וכך הוא מנהל את העולם. זה המסר של פסח שני.
מה באמת המטרה של הבורא בכך שנבקש את רצונותינו?
הרי הוא יודע היטב מה אנו רוצים ומה אנו צריכים?
ראשית, אין לנו אפשרות לדעת מה בדיוק עומד מאחורי אופן הניהול הזה של העולם ואין כאן יומרה "להכנס לראש של הבורא" ולנסות להבין את מניעיו.
אבל בכל זאת, מהתבוננות בכל נושא הבקשות, אפשר להבחין בארבעה דברים מרכזיים:
- הצורך לבקש מהבורא את צרכינו, מזכיר לנו שלא אנחנו מנהלים את העולם.
שלא הכל זה "כוחי ועוצם ידי".
לפעמים הבורא גורע מאיתנו דברים מסויימים שנצרכים בחיינו, כדי שניזכר בו.
לא פעם, אנשים נזכרים בבורא, רק כשקשה להם.
כשהכל טוב, הם בטוחים שכל השפע שיש להם בחיים, זה בזכות הכשרונות שלהם והעבודה הקשה שהם השקיעו.
לא פעם, רק כשחסר משהו מהותי בחיים, נזכרים שיש מי שמנהל את העולם ונזכרים לפנות אליו.
זאת אומרת שהבקשה היא בעצם בשבילנו.
היא כלל וכלל לא בשביל הבורא.
הוא הרי ידוע בדיוק מה אנחנו צריכים.
הבקשה היא למעננו, כדי שנחדש את הקשר עם הבורא, קשר שאולי נחלש או עומעם כאשר הכל היה טוב בחיינו.
אם נקבל את כל מה שאנחנו צריכים, מבלי לבקש, לא בטוח שיהיה טריגר שיגרום לנו להתחבר אל הבורא.
הצורך לבקש כדי לקבל שפע מסויים, הוא מתנה שהבורא העניק לנו, כדי שנתקשר אליו ונתחבר אליו.
- הסיטואציה בה אדם נמצא במקום שהוא מבין שהוא לא יכול להושיע את עצמו והוא צריך לבקש עזרה ממישהו חיצוני, היא סיטואציה שמביאה את האדם לענווה.
העובדה שהבורא לא נותן לנו את כל השפע שמגיע לנו אוטומטית, אלא רק אם נבקש, היא בין היתר כדי להטמיע בנו את מידת הענווה.
לא הכל אנחנו יכולים לבד.
בקשת עזרה מאדם מסויים, שמה אותנו מבחינה מסויימת, במקום שבו הוא מעלינו.
יש לו ידע או כלים שלנו אין ואנחנו זקוקים לו.
הצורך לבקש, מביא אותנו לענווה וצניעות והכרה אמיתית ביכולות שלנו ובמגבלות שלנו.
הצורך לבקש עזרה אמיתית ממקום של קושי ומצוקה, מעמיד אותנו על מקומנו האמיתי.
הצורך לבקש הוא כדי שנתקן את המידות שלנו, כדי שנאמץ תפיסה של צניעות וענווה.
- כאשר אנחנו נאלצים לבקש את מה שחסר לנו, אנחנו נאלצים להתבונן ולחשוב מה באמת אנחנו רוצים.
מה באמת חסר לנו.
מה באמת חשוב.
על מה באמת לבקש.
עצם הצורך לבקש, גורם לנו לקבוע סדר עדיפות למה באמת חשוב בחיים.
אנחנו הרי עומדים לפני המלך.
לא נבקש דברים קטנים ופעוטים.
נבקש דברים גדולים ומהותיים.
עצם העניין והסיטואציה בה אנו נאלצים לפרט מה בדיוק חסר לנו, גורמת לנו להתבונן בחיים שלנו – מה יש לנו ומה עדיין אין לנו.
עצם הבקשה של מה שחסר, לא פעם נותנת לנו פרופורציה למה באמת חשוב בחיים.
הצורך לבקש הוא מתנה שהבורא נתן לנו, כדי לאלץ אותנו להתבונן בחיינו ולקבוע סדרי עדיפויות.
- כאשר אתה מבקש משהו, זה מעיד שאתה באמת משתוקק אליו.
יש שפע שמחכה לך, אבל הבורא רוצה לתת אותו רק למי שבאמת חפץ בו.
אם אתה מבקש שוב ושוב ואולי אפילו ממש מתחנן לקבל זאת, זה מעיד שאתה באמת רוצה בכך.
יש שפע, שהבורא מייעד רק למי שידע להוקיר את השפע הזה ולהעריך אותו.
כאשר אדם שמבקש משהו שוב ושוב, יקבל את השפע הזה, כנראה ידע להעריך אותו, הרבה יותר מאדם שכלל לא חיכה לשפע הזה. הבורא רוצה שנעריך את הבריאות שלנו, לכן הוא מחכה שנבקש.
הוא לא רוצה שנתייחס לבריאות כאל משהו מובן מאליו.
עצם הבקשה והזעקה לבריאות, תביא אותנו להערכה רבה של הבריאות שלנו כאשר זו תגיע.
אם אתם חווים קושי או מצוקה בחיים האישיים שלכם, הן בתחום הבריאות, או בתחום הפרנסה, הזוגיות, פוריות, חינוך הילדים ועוד ועוד – אל תהססו לבקש עזרה.
אנשים רבים דוחים את בקשת העזרה זמן רב.
בזמן הזה הם סובלים, בני הזוג שלהם סובלים, הילדים שלהם סובלים ועוד ועוד.
זכרו שיש שפע שממתין לכם. לפעמים כל מה שצריך לעשות זה רק לבקש.
זה המסר של יד' אייר – פסח שני.
בקשה לעזרה וסיוע היא לא הודאה בחולשה שלכם.
היא לא מקטינה אתכם.
להיפך, היא מראה שאתם אנשים גדולים.
אנשים שיודעים להכיר במגבלות שלהם.
אנשים שמבינים שלא בכל תחום הם הכי טובים ויודעים הכי טוב מכולם.
בקשת עזרה וסיוע, מראה על גדלות.
אז תבקשו.
תבקשו עזרה וסיוע ממי שיכול לתת אותה.
ממי שהבורא זימן לחייכם.
האנשים שמקיפים אתכם, הם השליחים של הבורא.
לא פעם הוא עוזר לנו באמצעות השליחים שלו.
פנו אליהם.
אתם עשויים להיות מופתעים לטובה.
אנשים רבים הקרובים אליכם, לא באמת יודעים את מצבכם, אם לא תשתפו אותם ותבקשו עזרה, עצה ותמיכה.
אם רק תפנו אליהם, הם לא פעם ישמחו לעזור לכם.
אבל זכרו לבקש גם מהבורא ישירות.
זה אחד האמצעים החזקים שמחברים אותנו עם הבורא.
חז"ל אמרו שחייב אדם לבקש צרכיו מהבורא.
כך נברא העולם, כך מתנהל העולם. וזה למעננו.
בקשת הצרכים היא טובה גדולה ובעלת תועלת עצומה לעצמנו.
על פי הרמב"ם בקשת צרכיו של אדם היא עיקר מצוות התפילה.
במיוחד נכון הדבר לכל מה שקשור לריפוי מחלות.
בנוגע לרפואה כתוב הדבר באופן מפורש בתורה: "אני ה' רופאך" (שמות טו, כו).
הבורא אומר מפורשות – אני הרופא שלך.
כל הרופאים, המטפלים והמרפאים שאתה פוגש, הם השליחים שלי, הם מטעמי.
הם חלק מהצוות שלי.
אני הרופא שלך, אומר הבורא.
אני מנהל את כל מהלך תהליך הריפוי שלך.
אפשר (ואף רצוי) להתפלל לרפואת מישהו אחר ואפשר (וגם רצוי) גם לתת צדקה לזכותו,
אבל אמרו חז"ל, שהתפילה החזקה ביותר, היא התפילה של האדם על עצמו.
חשוב להוציא את הבקשות מהפה.
לא רק לחשוב בלב.
ממש לבקש, עם הפה, עם המילים. מילים בוראות מציאות.
אז תבקשו מהבורא שישלח לכם רפואה שלמה.
תבקשו שוב ושוב.
לפעמים זה כל מה שחסר.
חז"ל לימדו אותנו שהתפילה היא האמצעי להוריד את השפע שמחכה לנו.
לא כולו יורד אוטומטית.
חלקו מחכה שנבקש שהוא ירד.
בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שתפילה היא הרבה יותר מזה.
היא לא רק אמצעי להוריד למטה את השפע שממתין לנו.
היא גם אמצעי להביא לחיינו שפע, שכלל לא הגיע לנו.
עצם התפילה והאמונה שהבורא הוא הרופא שלנו,
מגדילה את זכויותינו ולפעמים גם אם קודם לכן, משום מה,
לא הגיע לנו להתרפא מהמחלה,
כעת, לאחר שביקשנו באמת, מתוך לב נשבר,
מתוך אמונה שיש בורא שמקשיב ומנהל את העולם,
יתכן שמעשה זה, הכריע את הכף והבקשה תשמע וגזר הדין ישתנה.
כלומר תפילה היא אמצעי להביא לגילוי את מה שמחכה ומוסתר מעיננו
והיא גם אמצעי ליצור מציאות חדשה שכלל לא הייתה שם קודם!
לא במקרה פסח שני, עם המסר המיוחד של היום הזה, יוצא באמצע חודש אייר.
אייר הם ראשי תיבות אני ה' רופאך (שם הבורא מופיע בתורה ובתפילה, לא פעם, כצמד של אותיות י').
פסח שני בא ללמד אותנו לבקש, להתפלל.
במיוחד בכל מה שקשור לריפוי חשוב לבקש ולהתפלל.
לכן היום שהמסר המתחבא בין שורותיו הוא "תבקשו", נקבע על ידי הבורא דווקא בחודש שקשור לריפוי – חודש אייר.
לסיכום:
לא לחכות שהבורא יתן לכם את מה שחסר לכם.
לבקש ישירות.
אבל לא מספיק רק להתפלל.
אמרו חז"ל: "אין סומכים על הנס".
יש לעשות השתדלות בדרכי הטבע, כדי לשפר ולשנות את המציאות.
בכל נושא הריפוי, יש כמובן לשנות את הרגלי החיים, את התזונה, את אופן המחשבה, את האמונות שלנו שמגבילות אותנו, לבצע פעילות גופנית ועוד ועוד,
אבל חבל לוותר על אחד הכלים העוצמתיים ביותר שהבורא העניק לנו בחינם – לבקש ולהתפלל.
לפעמים זה כל מה שחסר.
רפואה שלמה!
שלכם,
גיל יוסף שחר MD