מדוע דווקא סוכות הוא "זמן שמחתנו"? מדוע לא כל שאר המועדים?

מאמר על המצווה השלישית והמוזנחת של חג הסוכות

ד"ר גיל יוסף שחר (M.D)

שתי המצוות המוכרות של חג הסוכות

  1. מצוות ישיבה בסוכה, שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).
  2. מצוות נטילת ארבעת המינים, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא ויקרא כג, מ).

אבל יש גם מצווה שלישית

להיות בשמחה, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).
החג שמקושר יותר מכל לשמחה – הינו חג הסוכות.
על חג הסוכות נכתב:
"ושמחת בחגך" (דברים טז, יד),
"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

אלו דברים שלא נאמרו על שום חג אחר.
חג הסוכות נקרא גם "זמן שמחתנו" (הרמב"ם, משנה תורה).
בחג הסוכות היו שמחים בבית המקדש כל ימי החג – שמחה שנקראת שמחת בית השואבה.
זו שמחה שעליה נאמר "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (משנה, מסכת סוכה, פרק ה).

צריך להבין מדוע השמחה הכי גדולה, שעליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", היא דווקא בחג הסוכות? מדוע לא בכל אחד מהחגים האחרים?

שמחת בית השואבה קשורה למצוות ניסוך המים.
בזמן שבית המקדש היה קיים, בכל יום מימי חג הסוכות, היו שואבים מים ממעיין השילוח, שאיבה שנעשתה בפומביות ובחגיגיות רבה.
כל העם היה מלווה את הכהנים בדרכם חזרה לבית המקדש ובכניסה למקדש היו תוקעים בחצוצרות ובשופרות.
אחד הכהנים שהיה זוכה במצווה, היה מנסך (שופך) את המים על המזבח.
מצוות ניסוך המים התקיימה רק בחג הסוכות.
והשמחה הגדולה שנקראת שמחת בית השואבה היא לרגל המצווה המיוחדת הזו.

מה שמוזר בכל הסיפור של המצווה הזו, היא העובדה שמצווה זו לא מוזכרת כלל בתורה!
אלא עברה בעל פה מדור לדור – "הלכה למשה מסיני".

מדוע השמחה הגדולה ביותר קשורה דווקא עם מצווה זו, שכלל לא כתובה בתורה?

כדי להסביר זאת יש לתת הקדמה קצרה:
בתורת הקבלה והחסידות מתוארים שני סוגים של ביטויי אהבה: אהבה כאש ואהבה כמים.
אהבה כאש היא אהבה עם המון התלהבות ואילו אהבה כמים היא אהבה שקטה יותר.
כמשל לשני סוגי האהבות הללו, רבי שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר הזקן) ממשיל זאת לילד קטן שלא ראה את אביו זמן רב. פתאום הילד רואה מרחוק את אביו ואז הילד מתחיל לרוץ אליו בהתלהבות רבה, עם ידיים פשוטות וצועק "אבא, אבא".
כולו בהתלהבות ורצון להיות בידיים של אבא. זו אהבה כאש.
כאשר הילד כבר מחובק בזרועותיו של אביו, הוא כבר לא צועק יותר "אבא, אבא".
הוא מתרפק עליו עם חיוך פנימי עצום ופשוט נהנה להיות קרוב לאבא.

לכאורה נראה שהוא אדיש וכלל לא באותה התלהבות שהייתה לו קודם, אבל למעשה הוא בעונג גדול על כך שהוא בזרועותיו של אבא.
הוא חש את האהבה של אבא אליו ונהנה מעצם קרבתו אליו ומהחיבוק של אבא.
זו אהבה כמים.
חז"ל מסבירים שבראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור, אנחנו מרגישים רחוקים מהבורא.
צועקים ומתחננים שימחל לנו על התנהגות לא ראויה וייתן לנו שנה טובה ומתוקה. אנחנו מרגישים שהחטאים שלנו הרחיקו אותנו מהבורא. אנחנו רוצים את קרבתו ורצים אליו.

ואילו בסוכות, אנחנו בזרועותיו של הקב"ה.
הוא כבר מחל לנו על כל החטאים. יצאנו מיום הכיפורים נקיים וצחורים, לאחר שהקב"ה בירך אותנו בשנה טובה ומתוקה וכתב אותנו בספר החיים.
כעת אנחנו מחובקים על ידו ורצויים.
חז"ל ממשילים את דפנות הסוכה לחיבוק.
שלושת הדפנות מדמות את הגוף, הזרוע והאמה שיוצרים את האות ח', שמדמה חיבוק (ואכן סוכה כשרה צריכה 3 דפנות).
רבים נוהגים להקפיד על שלוש דפנות + דופן רביעית שיכולה להיות אפילו בגודל של טפח (כ 10 ס"מ), כאשר הדופן הרביעית מדמה את כף היד שחובקת אותנו. חיבוק מלא מכל צדדיו.

מצוות ניסוך המים, מסמלת את האהבה כמים שיש לנו לבורא ואת העובדה שאנחנו נמצאים עכשיו מחובקים בזרועותיו.
זו הסיבה לשמחה הגדולה. אנחנו שמחים על היותנו "בזרועותיו של הבורא".

אם מצווה זו, של ניסוך המים, כה נעלית, מדוע היא לא כתובה בתורה?

התשובה היא שאם המצווה הזו הייתה כתובה בתורה, המסר הוא שהקשר בין עם ישראל עובר דרך התורה.
זה נכון.
אבל יש גם קשר עוצמתי יותר בין הבורא לבין עם ישראל.
קשר שהוא מעל התורה.
בדיוק כמו קשר בין אב לבן שלא קשור בשום דבר, גם כאשר הבן לא עושה בדיוק את מה שהאב רוצה שהוא יעשה…
וכדי לסמל את הקשר בין כל עם ישראל לבורא, בקשר החזק ביותר, זה באמצעות מצווה שכלל לא רשומה בתורה, מצווה שלא תלויה בתורה.
מצווה שמרמזת שאנחנו קשורים לבורא לא רק דרך התורה, אלא גם באופן ישיר. בלי מתווכים.
זו הסיבה לשמחה הגדולה בחג הסוכות.
שמחה על עצם היותנו קשורים לבורא וללא כל מתווכים.
קשורים אליו בקשר בל ינתק, בדיוק קשר בין אב לבן.
הידיעה שהבורא אוהב אותנו ורוצה רק בטובתנו, ללא שום תנאים, היא הטעם העמוק לשמחה שלנו.

ויש עוד טעם מיוחד לכך שדווקא סוכות נקרא "זמן שמחתנו" ולא חג אחר

בסוכות אנחנו יושבים בסוכה.
סוכה נקראת בלשון חז"ל "דירת עראי". כלומר דירה זמנית.
כאשר אין לאדם בסוכה את כל מה שהוא רגיל אליו וצריך בשאר השנה, הוא אומר לעצמו: "טוב, אני פה בסך הכל שבוע, לא נורא אם אין לי את כל הפינוקים שאני רגיל אליהם כל השנה. זה זמני. עוד כמה ימים ואני חוזר למקום הטבעי והרגיל שלי, שבו יש לי את כל מה שאני צריך".

חז"ל אומרים שכך אדם צריך להתייחס לעולם.
אנחנו כאן לתקופה זמנית. יש להתייחס אל כל העולם כאל "דירת עראי" מבחינתנו.
ולכן לא כל כך נורא גם אם אין לנו את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות לנו כדי לחיות חיים נוחים בשלמות. הרי זה במילא זמני…
דפוס חשיבה כזה יכול לעזור לנו להיות בשמחה, גם אם אין לנו את כל מה שאנחנו רוצים.
הידיעה שהחוסר הזה הוא זמני וזה לא המקום הקבוע שלנו, יכולה לעזור מאוד להיות בשמחה.
(בהערת אגב, אין זה אומר שלא צריך לבקש שהבורא ישלים לנו את כל מחסורינו. צריך לבקש ואף להיות בבטחון גמור שכך אכן יקרה. אבל "באותה נשימה" לזכור שגם אם משום מה לא נקבל את מבוקשנו, אנחנו נמצאים בדירת עראי ולא נורא אם אין את כל מה שאנחנו זקוקים לו).
זה מסר נוסף חשוב של חג הסוכות אלינו.

ויש גם טעם שלישי מדוע דווקא סוכות הוא "זמן שמחתנו"

חג הסוכות נקרא גם חג האסיף, כי בתקופה זו של השנה אוספים את התבואה מהשדות.
לא משנה כמה תבואה הייתה השנה, מעט או הרבה, התורה אומרת לנו שצריך לשמוח!
תשמח במה שיש לך!
כל מה שיש לך בחיים זה לא מובן מאליו. תשמח בזה! תבקש עוד. אדרבא. אבל קודם כל תשמח ותודה על מה שיש.
לא במקרה השמחה היא דווקא על משהו גשמי – התבואה. חז"ל מסבירים שאדם תמיד צריך לשמוח על מה שיש לו מבחינה גשמית, ובמקביל לא להיות שבע רצון מהדרגה הרוחנית שלו, אלא תמיד לשאוף להתקדם ולהשתפר.
אבל מבחינת הרכוש שלך וכל מה שצברת והשגת בחיים – תשמח במה שיש. תבין כמה גם זה לא מובן מאליו, לכן דווקא חג האסיף נקבע לזמן של שמחה ללא קשר לכמות התבואה וגם אם הייתה שנת בצורת קשה!

בתורת החסידות כתוב: "שמחה פורצת גדר".
כלומר, לשמחה יש כח לפרוץ גדרות, להפיל חומות ולהסיר מניעות ועיכובים.
היא כלי עוצמתי להגשים את המטרות שלנו.
וזה נכון במיוחד לשמחה שנובעת מסיבה נצחית שלא יכולה להגמר לעולם. שהרי אם לשמחה יש סיבה רבת חלוף כלשהי, בטלה הסיבה – בטלה השמחה….

לא צריך להרחיב הרבה על חשיבותה של השמחה בריפוי מחלות.
הרמב"ם כותב שהוא ראה אנשים שהחלימו רק כי הם היו שמחים.
כלומר לשמחה יש כח להסיר את המניעות שמעכבות אותנו מלהגיע לבריאות מושלמת.

בהקשר הבריאותי, אנחנו יודעים שלמצב הנפשי שלנו יש השפעה עצומה על חוזקה של מערכת החיסון.
מחלות רבות, חלילה, מתפרצות כאשר נמצאים במצב נפשי שהינו היפך השמחה.
כך למשל לגבי התפרצות של מחלת קרוהן שלרוב קשורה למצב נפשי, כך לא פעם לגבי פסוריאזיס, מחלות אוטואימוניות כאלו ואחרות, פיברומיאלגיה ועוד ועוד.

רוב האנשים עם מחלות אוטואימוניות, יודעים לקשר את התפרצות המחלה, למצב נפשי לא טוב שבו הם היו באותו הזמן, או לסטרס כרוני גדול.
אפילו שפעת תוקפת אותנו כאשר מערכת החיסון חלשה יותר.
אין ספק, שלחוסן הנפשי ולמצב הנפשי שלנו יש השפעה עצומה על הבריאות.
גם אם המחלה לא התפרצה על רקע העדר של שמחה, אין ספק שלשמחה יש חלק מרכזי בריפוי.

המסר של חג הסוכות הוא להיות בשמחה.
לשמוח על כל יום שאנחנו פה.
כל יום, זה עוד יום ללמוד ולהתפתח.
החיים הם לא דבר מובן מאליו ועל כל יום שאנחנו פה, אנחנו צריכים להגיד תודה.

שמחה גדולה, פנימית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני או נסיבתי.
זוהי המהות של חג הסוכות.

איך מגיעים לשמחה? על איזה כפתור צריך ללחוץ כדי להיות שמחים?

אז הנה כמה דברים שנוהגים לעשות בימי חג הסוכות, הקשורים לשמחה:

נוהגים לשתות בסוכה כוסית יין בכל אחד מימי חג הסוכות.
יין הינו אכן אמצעי שעוזר להגיע לשמחה.
הנה כמה אמירות עוצמתיות של חז"ל לגבי יין:
"ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו)
"אין שמחה אלא ביין" (פסחים קט/א)
"פחד קשה – יין מפיגו" (בבא בתרא י/א)
"צרה קשה והיין מתגאה ומשכחה" (קהלת רבה, פרשה ז, פסקה לז).

מספר מחקרים מצאו שאנשים שנוהגים לשתות יין בקביעות, הסיכון לדיכאון נמוך יותר לעומת אלו שאינם שותים יין כלל. הדבר נכון במיוחד למבוגרים.
ראוי לציין שמכיוון ששתיית יין הינה לרוב פעולה חברתית, יתכן והיא רק סמן לכך שלאדם השותה היין יש חיים חברתיים מפותחים יותר וזה הדבר שמקטין סיכון לדיכאון.
במילים אחרות – קשה לדעת מי הביצה ומי התרנגולת.
האם שתיית יין היא הכלי שמביא שמחה, או שהיא מגיעה בעקבות מצב של שמחה (ויתכן ששני הדברים נכונים).
המחקרים בנושא לא הפרידו בין שתיית יין חברתית (יחד עם אדם נוסף) לשתיית יין לבד.
(גם בסוכות יש לשתות עד כוסית ביום. לא יותר מזה. שתיה מרובה יותר עלולה לגרום נזק לבריאות).
יש מחלוקת גדולה האם כדאי כל יום, לא רק בסוכות, לשתות כוסית יין. לא ניכנס למחלוקת סבוכה זו כעת, רק אגיד שלדעתי, לרוב רובם של האנשים, כדאי ונכון לשמור את המנהג הזה לשבתות וימים טובים.
יש עוד הרבה מאוד מה לומר על יין – בפעם אחרת.


לרקוד – תנועה מביאה לשמחה.
מחקרים רבים מצאו שככל שמזיזים יותר את הגוף, כך שמחים יותר.
פעילות גופנית מקושרת בצורה חזקה מאוד לשכיחות נמוכה של דיכאון ועוד.
נוהגים בחג הסוכות לרקוד באירועים שנעשים לזכר שמחת בית השואבה שהייתה בבית המקדש.

אבל מעבר לאמצעים הטכניים של יין, פעילות גופנית וריקוד, הכלי העוצמתי ביותר להגיע לשמחה הינו שינוי דפוסי החשיבה שלנו.
מסופר על אדם שראה חסיד בערב יום כיפור, מפזז וצוהל. הוא ניגש אליו ושאל אותו "ערב יום כיפור היום ואתה מפזז ושמח כך? הרי בעוד כמה שעות זה יום הדין, המשפט! החתימה על גזר הדין! אתה לא מפחד?"
"לפחד?!?" תמה החסיד – "השופט זה אבא שלי".

חשוב שנזכור שכולנו הבנים של הקב"ה – "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א) ואם אנו מרגישים שהוא מייסר אותנו, הרי זה כמו שאב מייסר את בנו – "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי, ג, יב)
.
הקב"ה דורש מאיתנו שנעשה עבודה פנימית, עבודה נפשית.
הוא לא עושה לנו חיים קלים, בדיוק כמו שאב שרוצה לקדם את בנו, לא נותן לו הכל על מגש של כסף, אלא מאתגר אותו ונותן לו להתנסות, ללמוד ולפעמים גם ליפול ולטעות, כי לפעמים זו הדרך היחידה ללמוד…
והקב"ה אכן מאתגר אותנו לא פעם בניסיונות לא פשוטים.

אבל כשם שאב מתאים את האתגר ליכולות של בנו הקטן, כך הקב"ה מתאים את האתגרים שלנו ליכולות שלנו.
חז"ל מלמדים אותנו, שאין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שאין לו את הכוחות לעמוד בו.
המילה ניסיון היא מהשורש 'נס' – כמו בביטוי "להרים על נס".
מטרת הניסיון היא להרים אותנו כלפי מעלה, לרומם אותנו, לקדם אותנו, בדיוק כמו שאב רוצה לקדם את בנו.
עם כל קושי שיש לנו, חשוב שנזכור עד כמה גדולה אהבתו של הקב"ה אלינו ושאת הכל הוא עושה כדי לקדם אותנו מעלה מעלה.
(ספר הזהר כותב שאם אנשים היו יודעים עד כמה הבורא אוהב אותם, הם היו רצים אליו כמו אריות שואגים).

האמונה שהכל לטובה, שכל מה שקורה לנו, זה כדי שנצמח מזה ונגדל מזה, היא הכלי העוצמתי ביותר להגיע לשמחה.
כי אתגרים תמיד יהיו.
השאלה היא איך מפרשים אותם.
השמחה לא תלויה בנסיבות החיצוניות של החיים, אלא בפרשנות שאנחנו נותנים להם והפרשנות של אירועי החיים היא בידיים שלנו.

עוד אמצעי חשוב שמביא לשמחה הוא הכרת תודה.
להגיד תודה על כל מה שיש לנו.
כי שום דבר בחיים לא מובן מאליו. לא המשפחה, לא הילדים, לא ההורים, לא החברים ולא עצם החיים.
אדם שעוצר להתבונן על כל השפע שכבר יש לו ומודה לבורא על השפע הזה – הינו אדם הרבה יותר שמח.
כדאי פעם ביום, לפחות, לעצור את מירוץ החיים, להתבונן בפרוטרוט במשך זמן קצר (אפילו דקה!) בכל הטוב שיש לנו ופשוט להגיד תודה.

ויש אמצעי עוצמתי נוסף שמסייע מאוד להגיע לשמחה – נתינה לזולת.
האדם זקוק למשמעות.
נתינה לזולת, יותר מאשר תורמת לזולת, תורמת לנותן.
ולא מדובר רק במתן צדקה (שגם היא חשובה מאוד), אלא בעיקר על נתינה מהמשאבים האחרים שלנו ובעיקר הזמן שלנו.
גם נתינה של צדקה, מהכסף שלנו לזולת, מביאה לסיפוק ולשמחה, אבל נתינה מהזמן שלנו מביאה לסיפוק גדול עוד יותר.
כנראה שהסיבה לכך היא שחלק מהכסף שלנו בכלל לא שייך לנו.
חז"ל מסבירים שחלק מהכסף שהרווחנו שייך לנזקקים והבורא רק העביר אותו אליהם דרכנו, בין היתר כדי לתרגל אותנו בנתינה.
כך שכאשר אנחנו נותנים צדקה אנחנו נותנים לזולת את מה שבעצם שייך לו.
לכן השמחה היא לא באותה עוצמה.

הזמן לעומת זאת הוא שלנו ורק שלנו.
כאשר אנחנו נותנים מהזמן שלנו, אנחנו ממש נותנים מעצמנו.
ממשאב שכל כולו שייך לנו. זו נתינה אמיתית.
אנשים שעוסקים בנתינה על חשבון הזמן שלהם, מדווחים על תחושת סיפוק עצומה ועל שמחה.

כחלק מתהליך ריפוי, חשוב לעסוק גם בנתינה.
בכל מצב אפשר לתת.
גם אם האדם מאושפז בבית חולים, הוא יכול לעסוק בנתינה לשאר המאושפזים שם.
נתינה היא לפעמים להיות אוזן קשבת, להגיד מילה של חיזוק ועידוד. לעזור לשנות דפוסי חשיבה.
זו נראית לנו פעולה פשוטה, אבל לפעמים היא מצילת חיים.

הקשבה ומתן תשומת לב היא נתינה עצומה!
לפעמים זה כל מה שהאדם השני זקוק לו.
אז לא משנה היכן אתם נמצאים, בחדר הטיפולים לכימותרפיה, בחדר הדיאליזה, או בכל מקום אחר, אתם תמיד יכולים לעסוק בנתינה. לשמח אחרים.

מילה של חיזוק ועידוד שמגיעה מפי אדם שנמצא באותו המצב כמו המצב שלכם, משפיעה הרבה יותר מאשר חיזוק של מישהו מהצד.
כאשר אדם המתמודד עם מחלת הסרטן למשל, מעודד מתמודדים אחרים עם המחלה, זה הרבה יותר עוצמתי וחודר עמוק יותר מאשר מישהו מבחוץ שעושה זאת.

חז"ל אומרים שאם הגעת למקום מסויים, זה לא במקרה.
כנראה שיש מישהו שזקוק לך שם.
ודווקא אתגרי החיים שלך מאפשרים לך לעזור לאנשים שמתמודדים עם אתגרים דומים.

מעבר לעצם הנתינה לזולת, הנתינה תשמח אתכם.
זאת עובדה.
והשמחה והסיפוק הם הכלי המרכזי שיאפשר למערכות הגוף להתגבר על המחלה.

אז לסיכום, הנה חמישה כלים להגיע לשמחה בכלל ובהקשר לחג הסוכות בפרט:

  1. שתיית כוסית יין ביום (אין לשתות צמוד ללקיחת תרופות. יש לשתות כשעה וחצי לפחות לפני או אחרי לקיחת תרופה כלשהי). בסוכות יש עניין לשתות בכל אחד מימי החג וחול המועד, אך כל השנה כולה, מומלץ לשמור זאת לשבתות וימים טובים.
  2. תנועה ופעילות גופנית בכלל וריקוד בפרט. ריקוד משלב לא רק תנועה, אלא גם שירה או מוזיקה, שגם הם לכשעצמם משמחים.
  3. שינוי דפוסי חשיבה. התבוננות שכל מה שקורה לנו בחיים, זה כדי שנצמח ונגדל ונתפתח מזה. כל אתגר הוא הזדמנות לצמיחה ולפיתוח יכולות חדשות.
  4. התבוננות ששום דבר שיש לנו בחיים אינו מובן מאליו ולהודות על כך על בסיס יומיומי.
  5. נתינה לזולת. מכספנו ובמיוחד הענקה מהזמן שלנו.

אז אל תשכחו את המצווה השלישית של חג הסוכות "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".
כדאי להדר במצווה זו לא פחות ממה שמהדרים בקניית אתרוג מהודר.

מועדים לשמחה!

שלכם,
גיל יוסף שחר MD

אהבתם את המאמר?