לפני שנים כשעברתי את תהליך הריפוי האישי שלי מאכילה רגשית, הבנתי שהבעיה הכי עמוקה ושורשית אצלי היא – הגדלת כמויות.
למה שורשית? כי מילדות אוכל נחשב "בריאות". ומי שאכל המון אמרו עליו שהוא "אכל יפה", ואם השמין אמרו עליו שהוא "בריא", ו"הנה אווירון", וילד טוב משאיר צלחת ריקה, ואם לא תסיים יבוא שוטר, ועוד ועוד.
כך למדתי שלא משאירים משהו בצלחת, ואם נשאר לא זורקים. וחוץ מזה חייבים לטעום מכל המגוון. וככה בלי לשים לב הגוף הפך למחסן.
כשהתחלתי בתהליך השינוי גיליתי שאני לא יודע לזהות את נקודת השובע. עזבו לעצור בנקודת השובע, נתחיל בלזהות.
"שובע" מבחינתי זה כאב בצד של הבטן. לא מלאות, אלא כאב. עד אז צריך להתמיד באכילה. אם הכאב חולף, זה אומר שיש עוד קצת מקום. עד שיגיע כאב קבוע.
כשניסיתי לזהות את נקודת השובע הטבעית גיליתי שאני לא יודע מכיוון ששנים רבות שאני ברוגז עם הגוף שלי.
התרחקתי ממנו כל כך, שאני לא מזהה את הסימנים שהוא נותן לי לפני שהוא מכאיב לי בצד של הבטן כי רק ככה אפשר לעצור אותי סופית.
נקודת השובע נמצאת הרבה לפני כן, רק שאני חולף על פניה כאילו היתה תמרור זעיר כשאני ב – 200 קמ"ש על הכביש המהיר.
כשהתחלתי לעזור לאנשים עם אכילה רגשית, גיליתי שאצלם יש תופעות די דומות.
הדומה ביננו זה ההתרחקות מתשומת לב לגוף, והתמקדות בסימנים חיצוניים.
מסיימים לאכול כשהצלחת מתרוקנת או מסיימים לאכול כשכולם קמים או מסיימים לאכול אחרי שטועמים מהכל.
כשהסימנים החיצוניים חזקים, אנחנו לא שמים לב לסימנים מבפנים.
כל כך רציתי שהגוף יעבוד כמו טנק דלק – כשמגיע למצב FULL, הוא קופץ ומפסיק את התדלוק, ואם נמשיך לתדלק הכל יישפך החוצה.
אם אין מקום אז אין מקום, נקודה.
רק שהקיבה היא גמישה ומתרחבת לפי בקשה, וגם מתודלקת מרגשות ולא מרעב אמיתי.
אז איך מזהים את נקודת השובע?
הנה הפרקטיקה ב – 4 שלבים, למי שרוצה לשלוט בכמויות:
- האכילה חייבת להתחיל מרעב. אם לא רעבים ומתחילים לאכול מאוד קשה לאתר שובע. למה? כי מלכתחילה לא הקשבנו לגוף שלא אמר שהוא "רעב".
- כשאתם אוכלים במצב רעב תתחילו לאט מאוד. כמו שנוהגים בחיפוש חניה או בחיפוש מספר בניין. אם רוצים למצוא, חייבים לנסוע לאט מאוד. כמו בחיים, יצפרו לכם מאחור (נסו ותראו – אכילה איטית תגרום ללחץ פנימי להאיץ). אל תתייחסו. תחזיקו את הלחץ ואל תאיצו.
- לאט לאט תרגישו שאתם מתמלאים, ואז תגיעו לתחום (לא נקודה מדויקת) שבו תעצרו ותשאלו שתי שאלות:
א. האם אני מלא (ונינוח)?
ב. האם אני יכול להמשיך? - אם התשובה לשתי השאלות היא "כן" – מצאתם את נקודת השובע הפיזיולוגית.
נקודת השובע הרגשית לא קיימת, היא אינסופית.
בהתחלה התחושה היתה לי מאוד מוזרה – אני יכול לעצור, אבל אני יכול גם להמשיך "לדחוף" אוכל. אז למה לעצור?!!
השינוי העמוק הוא לא ביכולת לעצור, אלא בשינוי ההגדרות של מה זה שובע.
אני הייתי צריך לעבור מהגדרה של שובע = כאב וקושי לקום, להגדרה מאוד מאוד מוזרה ומציקה של שובע = קלילות ומלאות בו זמנית.
כשעושים שינוי הכל מתחיל בשינוי ההתנהגות, אבל עם הזמן באים שינויים נוספים שמגדירים לנו את המציאות מחדש.
היכולת ללמוד את המציאות החדשה ולהישאר בה, זה השינוי האמיתי שמתמיד.
אחרי השינוי, לאחר ארוחת צהריים בעבודה, הייתי קם מהכסא בתחושה קלילה וחוזר למשרד עם אנרגיה מחודשת, ואז הייתי נזכר איך במשך שנים אחרי ארוחת צהריים הייתי חייב קפה ומתוק ומנוחה ולא תיפקדתי במלוא העוצמה אחרי ארוחת הצהריים.
אבל זה לא רק אני, זו היתה נורמה בהרבה מקומות עבודה, שאחרי הארוחה יש נמנמת וחוסר ריכוז.
יש אנשים שיגידו – הבעיה היא לא למצוא את נקודת השובע אלא היכולת לעצור. זה נכון, אבל בואו נתחיל במשהו.
היכולת לזהות את הנקודה שמעניקה קלילות ומלאות בו זמנית, יכולה להיות הנקודה שממנה השינוי יתחיל.
יגאל רווה
