המסר העמוק והפנימי ביותר של חג סוכות. חג סוכות לא יראה לכם אותו דבר אחרי המאמר הזה

בכל החגים יש שמחה גדולה.
כולם נקראים מועדים לשמחה.

אבל רק על החג הסוכות נאמר בתורה "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), "והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

מדוע בסוכות מודגש עניין השמחה ולא למשל, בפסח או שבועות?

בזמנים אלו התרחשו אירועים דרמטיים בכל קנה מידה.
הרי בפסח יצאנו ממצרים ובשבועות קיבלנו את התורה.
בסוכות על פניו, לא קרה שום דבר מיוחד.

מה בכלל חוגגים בסוכות?

חז"ל מביאים שני טעמים עיקריים לחג הסוכות ולמצוות הקשורות אליו.
הטעם הראשון הוא לזכר יציאת מצרים והמסע במדבר בו ישנו בסוכות: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג).
הטעם השני הוא לזכר ענני הכבוד ששמרו על עם ישראל במדבר. לפי חז"ל ענני הכבוד נעלמו בחטא העגל וחזרו בטו' תשרי – חג סוכות.
אבל עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד) לחזרת ענני הכבוד, איך אפשר להשוות זאת לשמחה בעצם יציאת מצרים מעבדות לחרות או בקבלת התורה?!?

מה כל מיוחד בחג הסוכות שדווקא הוא ורק הוא זכה להקרא בשם: זמן שמחתנו? שום חג אחר לא זכה לכבוד הגדול הזה!

יש הרבה תשובות לשאלה הזו.
במאמר זה נדון בתשובה העמוקה ביותר והפנימית ביותר.

בחג הסוכות התקיימה שמחה מיוחדת כל ימי החג, שנקראה בשם שמחת בית השואבה.
שמחת בית השואבה קשורה למצוות ניסוך המים.
בזמן שבית המקדש היה קיים, בכל יום מימי חג הסוכות, היו שואבים מים ממעיין השילוח, שאיבה שנעשתה בפומביות ובחגיגיות רבה.
כל העם היה מלווה את הכהנים בדרכם חזרה לבית המקדש ובכניסה למקדש היו תוקעים בחצוצרות ובשופרות.
אחד הכהנים שהיה זוכה במצווה, היה מנסך (שופך) את המים על המזבח.
מצוות ניסוך המים התקיימה רק בחג הסוכות.
והשמחה הגדולה שנקראת שמחת בית השואבה היא לרגל המצווה המיוחדת הזו.

על שמחה זו נאמר המשפט המפורסם: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (משנה, מסכת סוכה, פרק ה).

על אמירה זו יש שתי קושיות גדולות:

1. מדוע השמחה באירוע זה, הייתה כל גדולה עד שכל שאר השמחות הן כאין ואפס לעומתה?
2. מדוע המשנה משתמשת בלשון ראיה ("כל מי שלא ראה…")? מדוע היא לא כותבת שמי שלא השתתף או לקח חלק בשמחה זו, לא ראה שמחה מימיו? מדוע הדגש הוא דווקא על פעולת הראיה?

ובכלל צריך להבין, הרי כל השנה היו מנסכים על גבי המזבח עם יין.
יין הרי שהוא נעלה יותר מאשר מים, שכן העונג לאחר ששתלת את הגפנים, גידלת אותם, בצרת אותם, דרכת עליהם בגת להפקת מיץ ענבים, התססת אותם, יישנת אותם בחביות עץ למשך חודשים רבים, הוא עונג גדול הרבה יותר בהשוואה למים שלא עמלנו כלל כדי לקבלם.
אדם נהנה הרבה יותר כאשר הוא עומל עבור משהו מאשר כאשר הוא מקבל זאת ללא מאמץ.

וגם פעולת השאיבה ממעיין השילוח היא אחרי הכל פעולה שגרתית.
כל יום שאבו מים ממעיין זה לצורך שתיה, אז מה החידוש הגדול, שכעת זה לשם ניסוך על המזבח?!?

כל הסיפור הזה של שמחת בית השואבה לא מובן כלל וכלל.

להלן פירוש עמוק שנותן נופך אחר לכל האירוע הזה.

בשביל להבין מדוע הייתה שמחה כה גדולה בשמחת בית השואבה, יש ללכת אחורה לראש השנה.
בראש השנה, ישנו מנהג שקרוי בשם 'תשליך'.
הולכים לנהר או למקור מים אחר ו"משליכים" את כל החטאים שלנו ואת כל הדברים הלא טובים שיש בנו, כדי להתחיל שנה חדשה, כאשר אנחנו נקיים וזכים.

והנה הנקודה שהיא השורש לכל ההסבר בהמשך: המים האלו, עם כל החטאים וכל הדברים הלא טובים שיש בנו שזרקנו למים בראש השנה, אלו המים שאנחנו שואבים בסוכות לניסוך המזבח.

ולא מובן.
הרי  כבר נפטרנו מכל החטאים האלו. זרקנו אותם. עשינו עליהם תשובה.
מה פתאום שוב הם חוזרים לקידמת הבמה?
ועוד אחרי יום כיפור, שהכל גם התכפר לנו, חשבנו שכל הדברים האלה הם מאחורינו, נחלת העבר.

ובכלל, איך יתכן שלוקחים מים שלכאורה הם טמאים עם כל החטאים והעברות שלנו והמידות הלא טובות שלנו שזרקנו לתוכן, ודווקא אותם אנחנו מנסכים על המזבח בתוך בית המקדש?!?
בית המקדש והמזבח בפרט הוא הרי מקום של קדושה וטהרה ולא של טומאה. מה קורה פה?

הרי המזבח היה המקום בו מקריבים קורבנות, קורבנות מלשון להתקרב. מקום בו האדם התקרב לבורא. כיצד אנחנו מתקרבים לבורא בכך שאנחנו מביאים לפניו את המים עם כל המידות הלא טובות שלנו, המחשבות הלא טובות שלנו, הדיבורים הלא טובים שלנו והמעשים הלא טובים שלנו?
זו הדרך להתקרב?!?

חז"ל במצווה הזו, "שנאמרה למשה בסיני" ולא כתובה באופן מפורש בתורה, רצו ללמד אותנו דבר עצום.
הם רצו שנדע שדווקא החטאים שלנו הם אלו שעוזרים לנו להתקרב לבורא יותר מכל דבר אחר.
חז"ל כתבו שבראש השנה ויום כיפור זה זמן של תשובה מיראה ואילו בסוכות עושים תשובה מאהבה.

על תשובה מיראה אמרו חז"ל שזדונות הופכים לשגגות ואילו על תשובה מאהבה אמרו חז"ל שזדונות הופכים לזכויות.
הסיבה לכך היא שדווקא המקום הנמוך אליו הגענו בעקבות החטאים שלנו, המרירות העצומה בנפש, התסכול מעצמנו ועוד, הוא הסיבה שגרמה לנו לעשות תשובה ולא סתם תשובה אלא תשובה מאהבה (תשובה מלשון לשוב – לשוב לעצמנו, לבורא למקום הכי נכון לנו).
כאשר אדם זוכה להבין ולראות איך דווקא המקומות הכי נמוכים אליהם הגיע בחייו, הם אלו שגרמו לו לצמוח ולגדול, זו שמחה עצומה שאין למעלה ממנה.
כי זה שהמקומות הגבוהים אליהם הגענו היו נקודות מפתח בצמיחה שלנו – זה ברור, אבל לראות ולהבין שהחטאים והנפילות שלנו הם אלו שבסוף רוממנו אותנו והצמיחו אותנו, זה לא מובן מאליו.

חז"ל רוצים להעביר לנו מסר עצום.
כל אחד מאיתנו עושה טעויות. לכל אחד מאיתנו יש לפעמים טעויות שהוא חושב שהרסו לו את החיים.
כל אחד מאיתנו חושב לא פעם, איך היו נראים החיים אם רק הייתי בוחר באותה הצומת בחירה שונה. רבים מאיתנו חושבים שהיו בחירות שעשינו, שהן אלו שגורמות לנו כעת לסבל רב ואיך יכלו להראות חיינו, אם רק היינו בוחרים אז בצורה שונה.

לא פעם אלו דברים שאנחנו לא מדברים עליהם אפילו עם החברים הכי טובים שלנו. לפעמים אלו דברים שאנחנו לא משתפים אפילו עם בני הזוג שלנו.

חז"ל רוצים לומר לנו, לקחת את "הטעויות" האלה, להתבונן בהן ולראות איך דווקא הן היו הדברים שהצמיחו אותנו ותרמו להתפתחות שלנו יותר מכל דבר אחר שעשינו בחיינו.
כאשר אדם זוכה להבין איך דווקא הנקודות האפלות ביותר בחייו היו הנקודות שבעצם תרמו יותר מכל לצמיחה הרוחנית שלו וביצוע של שליחותו האמיתית כאן בעולם, השמחה על כך היא משהו שלא ניתן לתיאור.

כעת גם מובן מדוע המשנה השתמשה בלשון ראיה, "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".
יש הבדל גדול בין שמיעה ולראיה.
אדם ששומע משהו, צריך כעת האם להאמין למה ששמע. לעומת זאת, אדם שראה משהו במו עיניו קיבל הוכחה לאמיתות העניין. הוא לא צריך להאמין. הוא ראה במו עיניו.
 
חז"ל כיוונו לכך שאדם צריך להתבונן בכל הטעויות שהוא עשה בחייו וכל האירועים הקשים שקרו בחייו, עד למצב שהוא ממש "רואה" כיצד האירועים הללו הם אלו שבנו אותו, קידמו אותו ותרמו להתפתחות שלו לשליחות האמיתית של חייו ולתיקון האמיתי שלו.
 
ראיה משמעותה ממש ידיעה פנימית עמוקה. היא לא דורשת הסברים. ואין לגביה ספקות.
זה לא שאני מאמין שהכל לטובה, שכל מה שקרה היה לטובתי ולמעני, כולל כל הטעויות שאני עצמי עשיתי, אלא שאני ממש רואה זאת. יודע זאת בידיעה פנימית שאין לגביה ספקות.
על זה אמרו חז"ל, שמי שלא הגיע לראיה כזו, לא ראה שמחה מימיו.
 
אדם שמצליח להבין איך כל נקודות החושך שהיו לו בחייו, הן בעצם נקודות האור הגדולות ביותר שלו, רק הוא מבין מה זו שמחה.
אור משמח. זה דבר בסיסי ופשוט. זה שאירועים טובים בחיינו הם אור ומקור לשמחה – לא צריך להסביר.
אבל זה שנקודות החושך הגדולות ביותר בחיינו הן בעצם האור הגדול ביותר – זה כבר חידוש גדול וכאשר מגיעים למצב בו "רואים" זאת – השמחה שחווים בנפש היא שמחה שאין משהו שמשתווה לה.

זה מה שקורה בסוכות.
אנחנו לא מוחקים את החטאים והטעויות שלנו.
אנחנו משתמשים בהם כדי להתרומם למקומות יותר גבוהים מאשר היינו לפני אותם חטאים וטעויות. אנחנו הופכים את נקודות החושך לאור. זה כבר ממש בריאה יש מאין. ברגע שהבנו את זה, אנחנו נעשים שותפים למעשה בראשית ("ויהי אור").

לפירוש הזה לשמחת בית השואבה ולאמירת חז"ל המפורסמת עליה, יש רמז מופלא במדרש.

ביום השני לבריאות העולם, הבדיל הקב"ה בין המים העליונים למים התחתונים. למים העליונים קרא שמים ואילו המים התחתונים הם המים שיש כאן בכדור הארץ.
המדרש ממשיך לספר שהמים התחתונים בכו לקב"ה ואמרו לו "גם אנחנו רוצים להיות קרובים אליך". הם התלוננו שזה לא הוגן שהמים העליונים קרובים אליו ואילו הם נזרקו כאן למטה ונמצאים בריחוק.
הקב"ה שומע ומבטיח להם שיקחו מהם לנסך על גבי המזבח והמזבח הרי מעלה את הדברים עד אליו.
המים התחתונים קיבלו את התשובה.
ותמוה מאוד.
גם אם הם הרי יחזרו למעלה, להיות קרובים אליו, הרי עד אז, הם נמצאים בריחוק גדול מאוד! איך הם התרצו מהתשובה הזו?!? מי יתרצה מתשובה כזו?

כדי להבין את זה, יש להבין נקודה יסודית ומהותית שמוסברת בתורת הקבלה:

מוסבר בתורת הקבלה והחסידות (וזוהי גם אמירה עממית מוכרת) שכל ירידה היא לצורך עליה, אבל אם העליה היא לאותו מקום שהדבר היה גם קודם הירידה, אז למה בכלל הירידה? אפשר להישאר למעלה. בשביל מה לרדת אם במילא חוזרים לאיפה שהיינו קודם?
 
על זה מסבירים בתורת הקבלה והחסידות שמטרת הירידה היא כדי לעלות למקום עוד יותר גבוה מאשר המקום שממנו התחלנו (גם מבחינה פיזיקלית, כאשר זורקים משהו בכח למטה, הוא חוזר למעלה ועובר את הגובה המקורי שבו הוא היה).
כלומר, הקב"ה בעצם אומר למים התחתונים, אתם נזרקים כרגע למטה, אבל זו ירידה כדי שתגיעו בהמשך למקום כל כך גבוה, שגם המים העליונים לא נמצאים שם.

המדרש הזה על המים התחתונים שמנוסכים על גבי המזבח, מתאים להפליא לפירוש הזה לשמחת בית השואבה, שכל כולה בזכות ניסוך המים על המזבח!
ראינו שהשמחה העצומה בשמחת בית השואבה היא על כך שזדונות הפכו לזכויות ועל כך שראינו שכל הטעויות שעשינו וכל נקודות השפל בחיינו, היו מקפצות שהרימו אותה לגבהים שלא היינו מגיעים אליהם בשום דרך אחרת.

הנקודה הזו והמסר הזה של חז"ל הם קריטיים לחיים שמחים ובריאים.
אדם שייסר את עצמו על הטעויות שעשה ויחווה את עצמו כקורבן של המציאות ושל הבחירות שעשה בעבר, יחיה חיים של אומללות.
לעומתו, אדם שיתאמץ להתבונן ולראות כיצד כל נקודות השפל בחייו, הן אלו שקרו בעקבות בחירות שלו והן אלו שקרו מלמעלה, הן המפתחות שלו לצמיחה אמיתית, ירוויח את חייו.
השמחה שחווים כאשר מבינים וכאמור ממש רואים את זה, בידיעה פנימית ללא ספקות, היא הדבר שעליו אמרו חז"ל, שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו.

חג סוכות שמח!

שלכם,

ד"ר גיל יוסף שחר (M.D)

נ.ב עצתו של הרבי מלובביץ בהקשר זה: אפשר (וצריך) להגיע לשמחה כזו על ידי התבוננות במאורעות חיינו, אבל יש גם דרך קיצור. לשמוח גם בלי סיבה. וגם אם עוד לא הגענו לנקודה הזו ולדרגה הזו. לשמוח באמת. לרקוד עם הרגלים. עבודה עם הגוף משפיעה על מערכת העצבים ועל הנפש ומסייעת להגיע לתובנות.
ומכיוון "שהמעשה הוא העיקר", אם אתם רואים פרסום על שמחת בית השואבה שמתקיימת כמעט בכל עיר, לכו לרקוד ולשמוח! זה יקצר את הדרך להגיע "לראיה" שתביא לשמחה הפנימית האמיתית.

למאמר מעמיק ומרתק על ארבעת המינים והמסר העוצמתי שלהם לחיינו – לחצו כאן.