מאמר זה הוא הראשון מבין סדרה של מאמרים שיסקרו את הצד המדעי והמחקרי של ועל ההומאופתיה.
מטרתו של המאמר הינה לחשוף בפני הקוראים את המחקרים ולהותיר להם חומר למחשבה.
במאמר זה ננתח את מאמרו של פרופ' ג'ורג' ויתולקאס: "טעויות קריטיות במטא-אנליזה של מחקר על ההומאופתיה" שפורסם בכתב העת:
Journal of Medicine and Life [23]
מבוא
שנים רבות מתקיים שיח בעולם הרפואה המשלימה האם לכנות את הרפואה המשלימה כ"רפואה משלימה" או כ"רפואה אלטרנטיבית". לאמיתו של מצב, את שני השמות הללו מעניקה דווקא הרפואה השלטת (הרפואה הקונבנציונלית).
כך מתבצע הדבר: כל זרם רפואה שאיננו חלק מן הרפואה הקונבנציונלית חייב במחקר מדעי שיאושש או יפריך את אמיתתו בעיניה.
היה וישנם מספיק מחקרים המאוששים את תקפותו מוגדר הלה בעיניה כ"רפואה משלימה" והיא משולבת או מאומצת לתוך מערך הטיפול הקונבנציונלי.
היה ולא מצאה הרפואה הקונבנציונלית אישוש המספק את דעתם, יוכרז זרם הרפואה הזה "כרפואה אלטרנטיבית".
המחקר נבנה ומורכב על פי אמות המידה של הרפואה הקונבנציונלית ובמרבית המקרים ללא ייעוץ או התערבות של מומחי הרפואה המשלימה.
סדרת מאמרים זו, תדון כאמור באותם המחקרים שנעשו אודות ההומאופתיה, והציגו תוצאות המאוששות את יעילותה או מפריכות את יעילותה. אנחנו נבחן את המתודות השונות שנעשו במחקרים אלו ואת המסקנות אליהן הם הגיעו.
במאמר ראשון זה נסקור את הנקודות החשובות במאמרו החשוב של פרופ' ג'ורג' ויתולקאס (יוון) הדן במתודות השגויות והמטעות על פיהן נערכו המחקרים בנוגע ליעילותה של ההומאופתיה. פרופ' ויתולקאס, מגדולי ההומאופתים של דורנו נטל חלק במחקרים רבים בתחום ההומאופתיה.
הקדמה
יותר מכל שיטת רפואה משלימה אחרת, ההומאופתיה היא זו המושכת במיוחד את תשומת ליבם של אנשי הרפואה וחברות התרופות ולפיכך, מושקעת תשומת לב גבוהה במיוחד לחקירת היעילות של הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות בטיפול במחלות מאובחנות ומקוטלגות.
גישה זו, הבאה לבדוק את יעילותן של רמדיס ("תרופות") הומאופתיות למחלות ספציפיות, כבר מכילה בתוכה את ההטיה הראשונית.
שכן נמצא הבדלים מהותיים בתוצאות המחקרים, שבאו לבדוק יעילות של רמדי ("תרופה") הומאופתית ובין מחקרים שבאו לבדוק את יעילות הטיפול ההומאופתי ונרחיב על כך בהמשך.
שיטות המחקר המקובלות כרגע בתחומנו, באות מתוך האסכולה של הרפואה הקונבנציונלית, ולכן הרוב המוחלט של המחקרים חוקר את ההתאמה של תרופה (רמדי) מסוימת למחלה מסוימת או לטיפול בפתולוגיה באיבר מסוים. פעמים רבות, מחקרים אלו מאופיינים "בראיית צינור".
לעומת גישה זו, הגישה ההומאופתית מכוונת לטיפול במערך הכולל של האדם ולא באיבר מסוים. הפער המובנה בין שתי הגישות מביא אותנו למצב שבו עקרונות הומאופתיים המסבירים את מהלך העניינים לאחר נטילת רמדי ("תרופה") הומאופתית כגון, "החמרה ראשונית", "פעולה שניונית" או "הצעות הרינג" (כיווני התפתחות המחלה) כלל לא נשקלות ברוב המחקרים.
על מנת להגיע לתוצאות מהימנות, יש לשלב את דרישות המחקר המקובלות עם ההבנה של התהליכים המתרחשים בריפוי בעקבות מתן רמדי ("תרופה") הומאופתית.
מעל לכל העקרונות ההומאופתיים המסבירים את מהלך הפעולה של רמדי ("תרופה") הומאופתית על גוף האדם, עומד לו עקרון כוליות הסימפטומים וההתייחסות אליו במחקרים אותם נבחן כמעט ולא קיימת. ההתעלמות הגורפת הזו, פוגמת בתקפותם של המחקרים היות והתכשיר הנחקר לא תמיד קשור לטווח ההשפעות שלו (הסבר על כך בהמשך המאמר)
מצד שני, מחקרים שנבנו בקפידה עם התחשבות בעקרונות הפעולה ההומאופתיים ותוך כדי שמירה על כללי המחקר המקובלים, הניבו תוצאות מרשימות למדי בנוגע לתקפותן של הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות ואלו יוצגו במאמרים הבאים.
במאמרו, מסביר פרופ' ג'ורג' ויתולקאס את הפגמים המהותיים במתודות של המטה-אנליזות הקודמות שנעשו על מחקרים מבוקרי פלצבו RCTs בנוגע לשימוש בהומאופתיה [1-5], ואלו היו בעלי מתודות פסולות דוגמת בחירה אקראית (ולא הגיונית) של מושאי מחקר(רמדיס הומאופתיות) [6], פרסום החשוד בדעה קדומה של החוקרים [2], חוסר אחידות בנושאי ואיכות המחקרים [1] או איכות נמוכה של מחקרים קיימים [2,3,5,7].
עם זאת, פרופ' ויתולקאס מסביר שכל אלו הם זוטות אל מול ההיבט החשוב ביותר וממנו מתעלמים בעקביות עורכי המטה-אנליזות השונים, בין אם בשוגג ובין אם מְּכַוָּנַת מְכַוֵּן, והיא העובדה שרוב הניסויים שנכללו, לא כיבדו את העקרונות ההומיאופתיים וחמור לא פחות, התעלמו מהאינדיקציות של הרמדיס ("התרופות") ההומיאופתיות שנבחנו.
לאחרונה, כך מסביר הפרופ', הוצגו כלים חדשים להערכת איכותם של ניסויים הומאופתיים הנבחרים [8] למטא-אנליזות, אולם כלים אלו עדיין חסרים התאמות נקודתיות.
כלל בסיסי במדע ובמחקר, הינו שעל מנת להפיק את המיטב ולרדת לעומק האמת, על המחקרים להיות מותאמים לדרכי הפעולה של המושא הנחקר, במקרה שלנו: רמדיס ("תרופות") הומאופתיות.
הבא ונרד לליבו של העניין:
לדוגמה, הטיפול ההומאופתי מחייב הערכה אינדיבידואלית של כל מקרה פרטני על מנת למצוא את הרמדי ("התרופה") ההומאופתית הספציפית שתתן את המענה הטיפולי הטוב ביותר האפשרי לכל מטופל בודד (חוק דמיון הסימפטומים).
למצער, כמעט כל הניסויים שנסקרו במטה-אנליזות, התעלמו לחלוטין ממאפיין הפעולה הקריטי הזה!
מאפיין נוסף, שלא נלקח בחשבון בניסויים הנבחנים, הוא שההומאופת נדרש לידע מעמיק במכלול התכונות המרפאות ואילו המחקרים שנלקחו בחשבון במטא-אנליזות לקחו בחשבון רק תכונה אחת ספציפית מתוך המכלול השלם, ולא תמיד באופן מדויק. זו נקודה קריטית.
פרופ' ויתולקאס מציין לדוגמה את המחקר שנערך על הרמדי ההומאופתית ("התרופה") הנקראת Rhus-tox 6D.
במחקר המדובר שפורסם ב Lancet (מגזין רפואה מכובד ויוקרתי מאוד בעולם הרפואה), נבדקה השפעתה של הרמדי ("התרופה") על מטופלים הסובלים מדלקת מפרקים ניוונית ולא נמצאה כל השפעה [9].
נסביר מדוע המתודה במחקר זה שגויה ומטעה ולמעשה נועדה להכשיל את המחקר עוד בטרם החל.
על מנת להבין את עוצמת הפרדוקס שמתקיים כאן, עלינו להבין כעת שתי נקודות חשובות:
הנקודה הראשונה היא "חוק הדומים".
כל רמדי ("תרופה") הומאופתית מותאמת לנחקר או למטופל רק לאחר שנמצא שהרמדי מסוגלת לייצר בניסוי את אותה פתולוגיה עיקרית אבל תמיד בצירוף עם מכלול הסימפטומים (תצרף) שממנו הוא סובל. רמדיס שונות, שמתאימות לטיפול בפתולוגיה מסוימת, ייצרו בניסויים הללו מגוון תַּצְרְפִים גדול, אבל תמיד, במקרה של מחלה, רק הרמדי המחזיקה בַּתַּצְרֵף התואם, תהיה מסוגלת להביא לריפוי.
הנקודה השנייה שמעלה כאן פרופ' ויתולקאס היא המופע הייחודי של הסימפטומים.
לכל סימפטום או מחלה יש מופע שייחודי לחולה הנושא אותו.
בהתאמה, לכל רמדי יש את האופן הייחודי בו היא מייצרת את הפתולוגיה.
אם נבחן את המחלה שנבדקה בניסוי הנ"ל, נראה כי נרשמה הרמדי ("התרופה") ההומאופתית המופקת מקיסוס רעיל עבור אוסטאוארטריטיס.
לכל איש מקצוע העוסק בתחום ההומאופתיה ידוע כי הרמדי ("התרופה") ההומאופתית המדוברת מתאימה לפתולוגיה זו באחוזים לא גבוהים בכלל!
ולכן, ניסוי זה ודומיו, המוזכרים במטא-אנליזה שפורסמה הינם פסולים מיסודם.
משל למה הדבר דומה, שחוקרים יקחו למחקר על לחץ דם, את התרופה הכי פחות יעילה להורדת לחץ דם, יראו שהיא יעילה באחוז קטן מאוד של החולים ויגיעו למסקנה שכל התרופות להורדת לחץ דם אינן יעילות!
לא רק שחוק הדמיון לא כובד, אלא גם הניסיון לרשום תרופה על סמך פתולוגיה אחת בלבד אינו תקף. הרמדי הזו תירשם רק באופן נדיר למקרים של דלקת מפרקים ניוונית, ויותר למקרים של פיברומיאלגיה, מספר מחלות ראומטיות אחרות ולמצבים אקוטיים של פציעות במפרקים.
עבור אוסטאוארטריטיס תתאמנה יותר רמדיס ("תרופות") אחרות כמו קאוסטיקום (Causticum), מלחי אשלגן (Kali salts), מלחי הסידן (Calcarea salts) או מלחי נתרן (Natrium salts), וכמובן תמיד בהתאמה לְתַצְרֵף סימפטומים שלם!
פרופ' ויתולקאס מציין כי "המסקנה השלילית אליה הגיע מחקר זה יהיה דומה לבדיקה למשל, של השימוש באנטיביוטיקה כטיפול עבור נוירוזה של חרדה, ולאחר ש"נתגלה" שזו לא צלחה לרפא את הפתולוגיה הזו, להסיק שכל הרפואה הקונבנציונלית היא חסרת תועלת!".
בנמצא דוגמאות נוספות רבות של מחקרים עם מתודות שגויות דוגמת המחקר שמציג כאן ויטולקאס.
להלן שניים מתוכם: שניהם נכללים בתוך מטא-אנליזה שנערכה על יעילותו של צמח הארניקה כרמדי ("תרופה") הומאופתית.
המחקר הראשון דן ביעילותה של הארניקה כרמדי עבור סיבוכים שלאחר ניתוח [19].
גם כאן, ניכרת הקפדה על כללי המחקר הנאות, הוא כפול סמיות ומבוקר פלסבו.
אך שוב, עם מתודה שגוייה על פיה נרשמת רמדי הומאופתית אחת עבור פתולוגיה אחת, ללא שום אינדיבידואליות והתאמה למטופל וללא שום אבחנה מבדלת בין כל הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות האינדיקטיביות.
בפרמקופיאה ההומיאופתית ישנן כ – 161 רמדיס הומאופתיות התואמות מצב או סיבוך שלאחר ניתוח.
אחת מהרמדיס המדוברות מתאימה למצב ספציפי עם מאפיינים שונים ברקמות שונות.
הרמדי ארניקה שנרשמה במחקר מתאימה למצבים של שטפי דם ופציעה של כלי דם והיא פחות מתאימה לפגיעה ברקמות עמוקות או פגיעה עצבית.
מחקר עם מתודה כזו נדון לכישלון עוד לפני שהחל (ויתכן שזו הייתה מטרת החוקרים…)
המחקר השני שנוסיף כדוגמה מתוך אותה מטא-אנליזה הוא מחקר שנעשה על צמח הארניקה בשימוש כרמדי הומאופתית עבור טיפול בכאב ודימום לאחר עקירת שן [20].
זהו מחקר גדול ומסודר אבל גם כאן, נבחרה רמדי אחת כמתאימה לכל מצבי עקירת השן מבלי להתחשב במדדים חשובים מאד לקביעת המרשם, ביניהם ההתנהגות הרגשית של החולה לאחר העקירה, תופעות נלוות, השפעות כלל מערכתיות ועוד.
נסביר: היה ולאחר העקירה נצפתה פגיעה עצבית בפה או בפנים, הרמדי הנחקרת (ארניקה) לא מתאימה למצב ולכן היא לא תצליח לטפל במצב (בדוגמא זו, הרמדי היפריקום מתאימה יותר).
היה והתפתח חום כללי בכל הגוף או שנתגלו מורסות בעקבות העקירה, הרמדי ארניקה לא תתאים ולא תצליח לעזור לנחקר הכואב ודווקא רמדיס ("תרופות") ממשפחת המרקיורי תתאמנה יותר.
כך מצוין בספרות המקצועית הסימפטום עם רשימת כל הרמדיס התואמות למצב עקירה.
ארניקה היא רק אחת מתוך 44 רמדיס הומאופתיות שמתאימות לאחר עקירה (ותמיד בהתחשב בסימפטומים הנוספים שפיתח הנחקר/החולה).
כל המחקרים שבחרו במתודה שגוייה זו, לרבות כל המחקרים שהוזכרו במטא-אנליזה של ה – Lancet [1] מתעלמים במפגיע או בשוגג מההשפעות הנוספות המוצהרות של הרמדיס ("התרופות") הנבחנות ועל כן הם פסולים מלהציג מצג אמת.
בשנים האחרונות החל שינוי כלשהו וחלק מהמטא-אנליזות, כבר הכירו בחשיבות של מרשמים פרטניים מותאמים-אישית לצורך הערכה הוגנת של הטיפול ההומאופתי.
עם זאת, פרופ' ויתולקאס מציין בצער את העובדה שרק 19 מתוך 32 הניסויים האקראיים, מבוקרי הפלסיבו שנערכו, נמצאו כבעלי "מוֹדֵל הַתְּקֵפוּת" מקובל [10].
מרבית המחקרים נגעו במצבים אקוטיים ובמצבים של פתולוגיות בשלבים מתקדמים מאוד, והפריזמה דרכה נבחנה השפעת ההומאופתיה עדיין מותאמת רק להבנת הרפואה הקונבנציונלית של השיפור [11], במיוחד בכל הנוגע לזמני שיפור.
במחקרים בהם אובחנה החמרה קלה, חוסר ההבנה שעל פי ההומאופתיה, החמרה זו במחלות כרוניות היא סמן חיובי והיא מגיעה לפרק זמן קצר, הביאה את החוקרים לסווג את המצבים האלו כתוצאה שלילית [11]. ככלל, הנחת המחקר היא שרק אם ההתערבות הראשונה עם רמדי מראה יעילות מיידית עבור המטופל, רק אז מבחינת החוקרים, הרמדי יעילה. אך בהומאופתיה לא כך הדבר.
כל הומאופת יודע שלא פעם ההחמרה הראשונית חייבת להיות כחלק מהתהליך הטיפולי של הרמדי. מבחינת החוקרים אם הייתה החמרה, הרמדי נכשלה ומוצגת כלא יעילה, דבר הסותר לחלוטין את המציאות שמראה לא פעם שיפור דרמטי לאחר ההחמרה הראשונית.
פרופ' ויתולקאס מציין כי במצב הבריאות הכללי של אוכלוסיית העולם המערבי, דורש הטיפול ההומאופתי מספר שנים לרפא מחלות כרוניות עמוקות, ובמרבית המקרים יידרשו מספר מרשמים עוקבים של רמדיס הומאופתיות [12], על מנת להבחין בתוצאות טיפוליות מוחשיות.
הסיבה היא שמערכת החיסון ברוב המקרים מסוג זה היא פגועה ומוחלשת [11].
במחקרים אלו, שנעשו על חולים כרונים קשים, אין כלל התייחסות להשפעות ארוכות הטווח של הרמדי, שכן המחקר תוכנן מלכתחילה לזמן קצר, אפילו כאשר מדובר במחלות כרוניות ארוכות שנים.
נחקרים רבים נושרים לאחר ההחמרה הקלה הראשונית או מופרשים מהמחקר.
הטיה נוספת שמתרחשת לא פעם במחקרים הינה התערבות תרופתית קונבנציונלית על מנת להקל על מהלך ההחמרה ההומאופתית, כאשר בפועל, על פי ההבנה ההומאופתית, התערבות זו מטה לגמרי את מהלך האירועים ומהווה לעיתים דיכוי של התהליך המרפא שהחל.
סוגיה זו היא אחד מאבני הנגף של המחקרים אודות ההשפעה ההומאופתית.
בנקודה זו מדגיש פרופ' ויתולקאס את הצורך של הקהילה ההומאופתית בבניית פרוטוקול מחקר סטנדרטי [13] עם מתודות מחקר התואמות את העקרונות ההומאופתיים.
אין דבר בסיסי יותר מכך!
אם אתה מעוניין לחקור את ההומאופתיה וכוונותיך כנות, אתה חייב לבצע מחקר שתואם לעקרונות הטיפול ההומאופתי. זה מדע. כל מחקר אחר, שתוכנן שלא לפי עקרונות ההומאופתיה הינו מצג שווא של מדע.
נקודה חשובה מאד הנוגעת לעקרותם של אחוז לא מבוטל מהמחקרים היא תאימותם של המינונים ההומאופתיים.
במקרים רבים ניתנו מינונים הנרקחים במעבדות ההומאופתיות בדילול של פי 10 ולא בדילול של פי 100 [11,20] כנהוג. בתוך סולם המינונים, מרשמים אלו מוצבים בתחתית העוצמה.
ההנחיות לגובה המינונים (פוטנציות בעגה ההומאופתית) הן ברורות מאד והן נקבעות על פי הדינמיקה בין הפקטורים הבאים: רגישות הפציינט, טיפול תרופתי מקביל, סוג הפתולוגיה, טבעה ועוצמת הפתולוגיה. מתן מינונים שכאלו לפתולוגיות עוצמתיות משולים למתן אנטיביוטיקה בעשירית עד מאית החומר הפעיל ולקבוע לאחר מכן שלא רק שאנטיביוטיקה זו איננה יעילה, אלא כל התרופות האנטיביוטיות אינן יעילות!
למצער הוא, כי גם מחקרים שנעשו לאחרונה (2022), עדיין נוהגים במתודה פסולה זו, דוגמת המחקר אודות טיפול בנזלת אלרגית עונתית עם רמדיס (תרופות) במינונים לא תואמים של 6D [22].
מחקרים מסוג זה מעלים את החשד שמתכנן המחקר רצה להראות שההומאופתיה איננה יעילה, שכן אם היה מתייעץ עם הומאופת רציני ובעל ניסיון, היה אומר לו מייד שדינו של מחקר כזה להיכשל, כאשר נותנים מינון מגוחך זה של רמדי.
מהם העקרונות ההומאופתיים שמציע פרופ' ויתולקאס כתנאי להצלחת המחקרים בניסיון לגלות את פעולת הריפוי ההומאופתית?
- ההומאופתיה בהגדרתה מתבססת על עיקרון האינדיבידואליות.
בהומאופתיה לא מטפלים במחלות, אלא רק באנשים חולים. לכן, כל מקרה עשוי להזדקק לתרופה אחרת, גם אם מטופלים שונים סובלים מאותה הפתולוגיה.
לשם דוגמא:
עבור מטופלת הסובלת מטרשת נפוצה, ישנן בפרמקופיאה ההומאופתית כ – 131 רמדיס ("תרופות") לטיפול במצב. כל אחת מ 131 הרמדיס הנ"ל מטפלות בטרשת נפוצה, אבל לכל חולה יש רק רמדי אחת שתרפא אותה, בתנאי שתחזיק בתצרף עם הסימפטומים התואמים האחרים.
כלל זה הופר כמעט בכל המחקרים שמוזכרים במטא-אנליזות!
אז מה הפלא שהמחקרים "הראו" שהומאופתיה "לא יעילה"…
- בטיפול הומאופתי בפתולוגיה כרונית חמורה, אם הרמדי נכונה, יכולה להתרחש החמרה ראשונית זמנית [14-16].
החמרה שכזו עשויה להימשך בין מספר שעות למספר ימים או שבועות (בתלות בעומק המחלה וטבעה). התוצאות הטיפוליות הצפויות עלולות להתל בחוקר ולמנוע ממנו מלהבין את התמונה השלמה.
אם המדידות מתרחשות בתקופת ההחמרה, התוצאה תסווג שלילית.
לכן, עוד לפני תחילתו של המחקר, על החוקר להבין את המהלך ההומאופתי שעשוי להתרחש לאחר מרשם של רמדי ("תרופה") הומאופתית ולהתאים את חישוביו.
הדבר משול למחקר שיתבצע על התרופה "פרוזאק" ובו תימדד השפעתה בטווח השבוע הראשון (כאשר לרוב טווח השפעתה מתחיל בין השבועות השני והרביעי). היא תסווג באופן ברור כלא יעילה.
ברוב המוחלט של המחקרים שנעשו, ישנה התעלמות גורפת מהמרכיב הזה של התהליך ההומאופתי [10]. אם ברצונם של עורכי המחקרים להגיע לתוצאות תקפות ואמיתיות, עליהם להקציב מספיק זמן בתכנון המחקר, על מנת לקחת בחשבון את תקופת ההחמרה.
במחקר כפול סמיות ומבוקר פלסיבו שבו נבדקה יעילות של ההומאופתיה בטיפול בכאבי ראש ומגרנות, הוצאו מן המחקר המטופלים שדיווחו על החמרה בתחום שבועות הבדיקה [17], ועוד הרבה לפני הזמן המיועד להתחלת הפעולה של רמדי הומאופתית בטיפול במיגרנות כרוניות ארוכות שנים.
במחקר שכזה, שבו נמדד שיפור בפתולוגיה באופן שאינו תואם את משכה וטבעה, יש קושי רב בלהגיע לתוצאות מהימנות.
ולכך יש להוסיף את ההתעלמות מתמונת הסימפטומים הכוללת שמציג הנחקר.
זו הסיבה גם שלעיתים הוגדרה קבוצת הנחקרים שקיבלו את הרמדי ההומאופתית כמחמירת המצב יותר מהפלסיבו [18], דבר שהותיר את החוקרים ללא הסבר, אבל בהחלט עונה לתאוריה ההומאופתית בנוגע לתקופת ההחמרה המקדימה את השיפור המיוחל.
לימוד מעמיק מקדים אודות העקרונות ההומאופתיים יכול למנוע "אי הבנות" שכאלו.
- מהלך הטיפול ההומאופתי במצבים כרוניים חמורים, הנערך על פי הכללים, יחייב במקרים רבים מאד מרשם של סדרת רמדיס ("תרופות") לפני שהשיפור ניכר.
עובדה זו ידועה וברורה לכל איש מקצוע הומאופתי: במחלות ממושכות, המרשם הראשון משנה את המצב ומכין אותו לקראת המרשם השני או השלישי הבאים לאחריו.
מרשמים אלו מתבצעים רק לאחר הערכה מחודשת של השפעות הרמדיס ("התרופות") הקודמות [11].
גם כאן מציין פרופ' ויתולקאס בצער, שכלל קריטי זה, זכה להתעלמות גורפת ברוב המחקרים.
הוא מציע להתחשב בעיקרון זה ולבנות את המחקרים הבאים ללא הגבלה של מרשמי רמדיס הומאופתיות.
- כפי שצוין, בהומאופתיה, כל מקרה, חייב להילקח באופן פרטני. בהתאם לכך, הצפי (הפרוגנוזה) לגבי מהלך הטיפול משתנה ממקרה למקרה.
קביעת מסגרת זמן אחידה למקרי מחלה שונים בעלי אופי שונה, לא מאפשרת לחוקרים להגיע לתוצאות אמת בכל נחקר ונחקר הסובל ממחלה כרונית ממושכת. מהלך המחלה, כמו גם זמן השיפור, בהכרח יהיו שונים ממקרה אחד למקרה אחר [11].
תיחום המחקר לתקופת זמן אחידה ולרוב קצרה מידי, עבור רוב החולים המשתתפים במחקר, מכשילה את המחקר עוד טרם החל!
גם כאן מציע ויתולקאס שהטיפול ההומאופתי ותכנון המחקר ייבנו בהתאמה וייקחו בחשבון את משך הזמן שבו היה כל מקרה מחלה פעיל, כמו גם את חומרת המחלה ועומקה.
- ניסיון רב שנים מראה כי התוצאות הטובות ביותר של ההומאופתיה בטיפול במחלות כרוניות הן בשלבים ההתחלתיים שלהן.
טיפול בתזמונים אלו, עשוי למנוע את המשך התפתחות המצב הכרוני.
כאן עומדת תרומתה הגדולה של ההומאופתיה לאדם החולה.
לכן מציע פרופ' ויתולקאס לקיים מחקרים ראויים (RCT) לטיפול הומאופתי בפתולוגיות שונות וכרוניות דווקא בשלביהן ההתחלתיים.
הוא מציין כי בפתולוגיות דוגמת קוליטיס, סינוסיטיס, אסטמה, מצבים אלרגיים, אקזמה, דלקת מפרקים שגרונית ומגרנות מוטב לבצע את הניסוי כל עוד הן נמצאות בששת החודשים הראשונים להופעתן.
לסיכום:
מהן המסקנות החשובות שמצאנו?
אם ברצוננו לערוך מחקרים בנוגע ליעילותה של ההומאופתיה בטיפול במחלות כאלה ואחרות, עלינו לקחת בחשבון ארבע נקודות:
ראשית, הכרחי שבמחקרים הנעשים על הומאופתיה, תילקח בחשבון נקודת המבט של ההומאופתיה על עקרונותיה והתאוריות שלה לגבי מהלך העניינים הצפוי. כמובן, שנראה שיפור משמעותי אם תתאפשר היוועצות שוטפת עם הומאופתים מומחים, עוד בשלבי בניית פרוטוקול המחקר ההומאופתי (דבר שלא נעשה באף אחד מהמחקרים שהוכנסו למטא אנליזה!)
בעולם המחקר מהמדעי, כל מחקר עובר ביקורת עמיתים.
כלומר, מומחים לאותו התחום, קוראים לעומק את המחקר, לומדים על אופן התכנון שלו, בוחנים את ניתוח התוצאות וכותבים בסוף חוות דעת האם המחקר תכונן כראוי והאם תוצאותיו נותחו כראוי, על מנת שעורך כתב העת המדעי יוכל לקבל החלטה האם לפרסם את המחקר.
אבסורד שאין כדוגמתו, שמחקרים אלו, שנעשו על הומאופתיה, לא עברו ביקורת עמיתים על ידי המומחים לתחום – הומאופתים!
ואם תגידו שכתבי עת מתחשבים רק בחוות דעת של רופאים, הרי יש בעולם מאות רבות וכנראה אלפי רופאים שהינם גם הומאופתים, שיכלו לנתח את המחקרים ולכתוב ביקורת עמיתים.
כתבי העת לא פנו אליהם, מה שמעורר חשד גדול, שכתב העת בכלל לא היה מעוניין להגיע לחקר האמת ואיכות המחקר כלל לא עניינה אותו, אלא רק התוצאה (במידה ותאמה לרצון העורך להראות שהומאופתיה לא יעילה).
שלישית, פרופ' ויתולקאס מציין שיש צורך בפרוטוקול סטנדרטי אחד לפחות לניסויים קליניים שיכבד לא רק את הפרמטרים העדכניים ביותר מהרפואה הקונבנציונלית אלא גם את העקרונות ההומאופתיים [13]. כולנו מסכימים שאין ספק שהחקירה לאמת חייבת לכלול עקרונות ביצוע מהימנים.
לאחרונה, גם בישראל נעשו מחקרים מעניינים מאד אודות יעילותה של ההומאופתיה ותוצאותיהם יוגשו במאמרים הבאים.
הנקודה הרביעית והאחרונה שמציין ויתולקאס היא בציון העובדה שהניסיון עד כה הראה שהתוצאות הטיפוליות בהומאופתיה משתנות בהתאם למומחיות המטפל.
לכן, אם המטרה היא לאמת את השיטות הטיפוליות ההומאופתיות, על מארגני הניסוי לבחור הומאופתים מנוסים וותיקים – אנשי המקצוע הטובים ביותר בנמצא (להזכירכם, לא רק שהם לא נעזרו בהומאופתים מנוסים, במרבית המחקרים הם לא נעזרו בהומאופתים בכלל בשלב תכנון המחקר…)
מילות סיכום של ד"ר גיל יוסף שחר (M.D):
ממאמר זה ראינו שמחקרים שנעשו כדי לבדוק את יעילות ההומאופתיה, תוכננו בצורה שגויה מלכתחילה, אם מתוך בורות בעקרונות מושא המחקר (הומאופתיה) ואם מתוך כוונת מכוון.
מחקרים אלו, לאור תכוננם הלקוי, לא יכולים להיות ראיה ליעילותה או חוסר יעילותה של ההומאופתיה.
חשוב לזכור שהעובדה שמחקר פורסם בכת עת מדעי, ואפילו כתב עת נחשב, עדיין לא הופכת אותו למדע איכותי ואמין.
כוחות כלכלים אדירים משפיעים על תכנון המחקרים והכנסתם לכתבי עת מובילים.
כאשר קוראים מחקר, חשוב לקרוא לעומק כיצד תוכנן, כיצד בוצע, כיצד נבחרו הנבדקים וכיצד נותחו התוצאות. אפשרויות רבות להטיה נמצאות בידי כותבי המאמר המדעי. מאמר מכונן ופוקח עיניים זה עסק בעיקר בשלב התכנון של המחקר והראה שכבר בשלב זה, תכנון הניסוי לא נועד כלל כדי באמת לבדוק את יעילות גישת ההומאופתיה, אלא ככל הנראה כדי להראות שהיא איננה יעילה…
עקרון בסיסי בעולם המחקר הינו שחשוב להכיר את המושא הנחקר, שכן תכנון מחקר ללא הבנת המנגנון בו פועל האוביקט הנחקר, נידונה מראש לכישלון.
עצוב לראות "מדע" שתוכנן בצורה חובבנית, שלא לומר מרושעת, לא כדי להגיע לאמת, אלא כדי להצדיק אג'נדה שנבחרה מראש.
כולי תקווה שעולם המדע יחזור להיות באמת עולם שמחפש אמת.
גם אם האמת היא כזו שאתה מעדיף לא לגלות.
המפגש יכלול גם סקירה קצרה על תוכנית הלימודים בהומאופתיה (מסלול של שנה אחת / מסלול ארבע שנתי).
מזומנים להרשם!
הנרשמים יקבלו ביום המפגש מייל וסמס עם קישור למפגש הזום.
