חלק מתכנון טיול הליכה ארוך זה לתכנן היטב מה נכנס לתרמיל.
כל 1 גרם משפיע כמו 1 ק"ג על הגב בעליות והאופן שבו אנשים מתכננים את תוכן התרמיל שלהם משקף משהו עליהם.
כך למשל, בהכנות לטרק הראשון שלי (בספרד) הוזהרתי לא לקחת יותר מ – 6 ק"ג, אבל זה היה טרק של שלושה שבועות, איך אפשר רק 6 ק"ג???
מבחינת בגדים חשבתי לעצמי – ואם יהיה גשם? הוספתי שכמיית גשם.
ואם יהיו רוחות? הוספתי מעיל רוח.
ואם יהיה חם? שמתי בגדים קצרים.
ואז התרופות – ואם יהיה כאב ראש, כוויות שמש או שפתיים יבשות, ועוד ועוד. וכן הלאה.
הגעתי ל – 12.5 ק"ג. צמצמתי כמה שיכולתי והתפשרתי עם עצמי על 9.5 ק"ג.
כבר ביום השלישי הבנתי שטעיתי.
גם אחרי שזרקתי דברים נשארתי עם 8 ק"ג והיה כבד.
ואז חשבתי שלמעשה התרמיל לא מלא בציוד אלא בפחדים שלי.
כל הציוד נעשה מתוך מחשבה של – "מה יהיה אם …?".
וזה היה משל לשאלה שהכי פופולרית באכילה רגשית – "מה יהיה אם אהיה רעב/ה?"
התרמיל הוא כמו הגוף – אם אתה פוחד מרוח, תעמיס יותר מדי הגנה מרוח.
אם אתה פוחד מפציעה, תעמיס יותר מדי תרופות. אם אתה פוחד שייגמר האוכל, תעמיס יותר מדי אוכל.
אם אתה פוחד מהלילה תסחב איתך כרית, ציפה ועוד דברים שיזכירו לך את המיטה שהתרגלת אליה (לא תאמינו אבל פגשתי גם כאלה).
אבל זה קורה לא רק בטרקים, אלא יכול לקרות גם בנסיעות למלון מסודר באירופה.
האם נצטרך שמלה או מכנסיים?
אולי נצא למסעדה בערב?
אולי ניקח בגדים בכמה צבעים שאוכל לבחור?
ואם יהיה קר/חם/לח, ואם … ואם … ואם … וככה המזוודה תופחת במשקל יתר בגלל הפחדים.
ויהיו לזה מחירים (ולא רק התשלום על משקל עודף במטוס).
אנחנו רוצים לחוות מקום חדש אבל אורזים כמה שיותר מהבית. מוזר, לא?!
וכנמשל – רוצים שינוי אבל לוקחים איתנו כמה שיותר מהעבר.
בקיצור, כובד משקל התרמיל הוא כובד משקל הפחדים שלכם.
הכאבים מביאים למחשבות ביקורתיות בסגנון "מה עשית לעצמך?"
הביקורת גוררת איתה תסכול ועצבנות וזה מוקרן החוצה לאנשים שסביבכם.
הם לא מבינים מה אתם עוברים בפנים, הם רק מרגישים שלא כיף איתכם.
כלומר, אנשים סביבכם לא רואים את הבעיה, אלא רק את התוצאה של הבעיה.
אם ניקח את המשל הזה לעולם האכילה הרגשית – הגוף הוא התרמיל.
כל "המטען העודף" שאנו סוחבים איתנו הוא משקל הפחדים שלנו.
מי שפוחד ש"לא יהיה מה לאכול", מעמיס על הגוף יותר מדי אוכל (ראו ארוחה מפסקת).
מי שפוחד לפספס הזדמנות מהמגוון שעל השולחן, יכניס יותר מדי מגוון.
למעשה, כל הפחדים גם אלו שאנו סוחבים מהעבר, יוצרים אצלנו את הצורך להרגיע אותם באמצעות "הכנסה" של עוד ועוד ציוד (אוכל) לתרמיל (הגוף).
אנשים סביבכם לא יודעים מה אתם עוברים בפנים.
הם רק רואים איך אתם אוכלים ואיך הגוף תופח.
הם לא רואים את הבעיה, אלא רק את התוצאה של הבעיה.
אז תגידו – צריך לנצח את הפחדים.
ואני אומר "לנצח" יביא מאבק עצום בתוכנו. לא טוב.
.
אני חוזר לתרמיל – מה שעזר לי בטרק הבא לצמצם למינימום של ממש זו התחושה ש"אני אסתדר".
יש ביטחון במה שאני אגלה בהמשך הדרך.
מי שלא בוטח בדרך, ירצה שהכל יהיה צפוי וידוע ומוכר.
התחושה של "אני יודע שאסתדר" היא תחושת המסוגלות הנדרשת ממי שרוצה לצאת לדרך חדשה.
דרך של טיול או דרך של שינוי.
התחושה של "אני יודע שאסתדר" היא האנטיביוטיקה של הפחדים מהעבר.
היא זו שתמנע מכם להיות במשקל עודף של ה"תרמיל".
אבל זה לא קסם. אי אפשר לקום יום אחד ולומר "אני יודע שאסתדר".
צריך לנסות, להתנסות, להוכיח למוח שלכם שאתם באמת יודעים להסתדר – שלא התעלפתם רק כי הייתם קצת רעבים.
שלא התפרקתם רק כי לא היה מתוק ליד הקפה, ושהצלחתם ליהנות ממסעדה גם בלי קינוח.
תוכיחו למוח והוא יתחיל לסמוך עליכם שאתם באמת יודעים להסתדר.
ככה מתאמנים כדי להגיע לרמה שבה הפחדים לא יקבעו את המשקל שלכם.
לכן כמו בתרמיל – הביקורתיות והמשקל העודף הם לא הבעיה אלא התוצאה של הבעיה.
כל ה"דברים" (מאכלים) בתרמיל הם הפתרון לבעיית הפחדים.
הפחדים – הם הבעיה המקורית והם ייעלמו רק אחרי שנדע לומר בבטחון – אני יודע/ת שאסתדר.
לא משנה אם זה שינוי מקום עבודה, זוגיות חדשה או יציאה לדרך של שינוי תזונתי.
אז "מה יהיה אם אהיה רעב/ה?" – אני יודע/ת שאסתדר.
יגאל רווה
יגאל רווה הינו מנהל תוכנית הלימודים באכילה רגשית, במרכז לרפואת הרמב"ם.
בתוכנית עוברים תהליך אישי עוצמתי שמסייע לכמעט כל תחום בחיים, בו רוצים להשתנות, לא רק נושא האכילה.
התוכנית שמתאימה לכל אדם המתמודד עם אכילה רגשית וגם מכשירה אתכם, אם תרצו, כמטפלים באכילה רגשית.
